בטאו בדמותו ובהליכותיו האביריות של אבשלום פיינברג (ראה בכרך זה) שמעת שאהרן קירב אותו לעבודותיו בתחנת-הנסיונות החקלאית היה מבאי ביתם.
נישאה למר חיים אברהם , ציוני מבולגריה, בעל עסקים גדולים באיסטמבול ועברה לגור אתו שם.
משפרצה מלחמת-העולם הראשונה וארצנו הפכה לאזור צבאי שבקרבת החזית, כמעט ונפסקו קשרי הדואר בין שרה ובין בית אביה. הידיעות על מסע ההשמדה שהחלה הממשלה הטורקית לערוך בארמנים באכזריות שטנית בלתי רגילה בימים ההם והשמועות על פעולות דיכוי של המשטר הצבאי נגד הישוב העברי בארץ מילאו את לבה חרדה לגורל הישוב ובית אביה. בחדשים הראשונים של המלחמה היתה עוד מחליפה ידיעות עם אחותה רבקה בכתב נסתר מתחת לבולים שעל מעטפות המכתבים, עד כמה שהדבר היה אפשרי בתנאי שרות דואר משותק כמעט לחלוטין. משיצאה רבקה עם אלכסנדר אחיה דרך מצרים לאמריקה נפסק גם קשר רופף זה בינה ובין המולדת, ואז נסעה הביתה. זה היה מיבצע שדרש מדה מרובה של אומץ נועז וכח-סבל. הנסיעה בדרך הים לא היתה אפשרית בגלל ההסגר הימי, ומסילת-הברזל דרך הררי טאורוס היתה אז בעצם סלילתה והיה צורך להיטלטל בעגלות באזורים פראיים ללא דרך בין תושבים ואנשי-צבא עוינים ומופקדים בעצם קור החורף. אך היא לא נרתעה מכל הקשיים והסכנות. ובמשך 3 שבועות מ-25 בנובמבר עד 16 בדצמבר 1915 עברה את דרך היבשה מאיסטמבול ועד עפולה ומשם בדרך הרי הכרמל הביתה. במסעה ראתה את כל הזועות שבהשמדת הארמנים ולבה נתמלא תיעוב ואיבה למשטר הטורקי, המבזה כל כך את צלם-האלוהים שבאדם, במשמידים ובמושמדים כאחד.
זמן מועט אחרי הגיעה הביתה שוחרר אבשלום פיינ ברג ממאסרו אחרי שנאסר במדבר הנגב בנסותו לרדת מצרימה בדרך היבשה כדי לחדש את קשרי "נילי" עם המפקדה הבריטית. מתוך רצון עז לשחרר את המולדת מהדיכוי הטורקי ולנקום בטורקים את פשעם בהשמדת הארמנים הצטרפה מיד לברית "נילי", ואחרי שאהרן אחיה יצא לגרמניה על מנת להגיע לאנגליה נטלה היא על עצמה לנהל את משק תחנת-הנסיונות ותצפיותיו וחקירותיו ולרכז את כל פעולות "נילי" בארץ, ובכושר רוחני נדיר התמצאה בכל הסבך של בוטאניקה, אגרונומיה, טקטיקה ואסטרטגיה. הצליחה לרכוש עוזרים לפעולת איסוף הידיעות הצבאיות, להשיג ידיעות אף מאנשי-צבא רמי-מעלה ולקיים את הסדר והמשמעת בקרב עובדי התחנה ועובדי "נילי". מצודתה היתה פרושה על כל הארץ, למן אזור החזית שבדרום ועד לדמשק והלאה בצפון ותוך כך ניהלה גם את שרות העברת משלוחי מטבעות הזהב שנשלחו ממצרים על-ידי אהרן אחיה להקלת המצוקה בישוב ומסירתם לראשי "ועד ההגירה" ומנהלי פעולות הסיוע, ועמדה בעוז נגד ראשי המושבה ועסקני-ישוב שונים שניסו באיומים להניאה מפעולתה, פן יבולע להם. באביב 1917 הרשה לה אהרן לבוא באנית-הסתר לבקרו במצרים. קצינים גבוהים מהמפקדה הבריטית אמרו לה, שכל מה שעשתה עד עתה למען הצבא הבריטי היה שרות רב-ערך מאין כמוהו ומעתה כבר יכולה היא להשאר בשלוה במצרים ולא לסכן עוד את עצמה. אך היא סירבה לפרוש למנוחה וחזרה ארצה להמשיך בעבודה.
כשנתפס נעמן בלקינד בראשית תשרי תרע"ח, כשניסה לעבור דרך החזית למצרים על דעת עצמו בניגוד לפקודתה, עשתה מאמצים רבים למען שחרורו, אך ללא הועיל. מאז ידעה כי בכל שעה עלולה אף היא להאסר, ומשנתפסה יונת-דואר שלה בידי המודיר של קיסריה החלה לבער את כל הרשימות והאותות שיוכלו לגלות את פעולתה לטובת ה"אויב" ואף להסתיר במקומות בטוחים כמה שיכלה מאספיו המדעיים הנדירים של אהרן אחיה, ובאנית-המלחמה הבריטית שביקרה בליל יום כיפור בחוף עטלית עוד הספיקה לשלוח מצרימה כמה מחברי "נילי", להעביר את החומר האחרון שנאסף, ובו ידיעות מפורטות מאד על חלוקת הכוחות של הצבא הטורקי בכלל, ובעיקר את חלוקת מכונות-היריה בחזית באר-שבע, ונוסף לכך גם "שבוי" רם-מעלה (קצין-מטה טורקי ממוצא אלבני שבהשפעת נעמן בלקינד ערק מהצבא הטורקי והחליט לעבור אל האנגלים). אך היא עצמה לא רצתה למלט את נפשה באניה זו, אלא החליטה להשאר על משמרתה עד הרגע האחרון ורק במסע הבא של האניה תצא, אם תספיק בינתים לסדר את הכל...
אך לא הספיקה. כי במוצא החג הראשון של סוכות תרע"ח הקיף הצבא את זכרון יעקב והחלה פרשת המאסרים והעינויים. במשך ארבעה ימים עינו את שרה עינויים מסמרי-שער לשמעם ואף את אביה הזקן ואת אחיה צבי לעיניה ואת יתר חברי "גילי" וחשודים שנתפסו. אך שום הודאה לא יכלו המענים והחוקרים לסחוט מפיה ומפי כל יתר הנאסרים. ביום השלישי שמעה מפי אחד הנאסרים אחרי עינוייו, שהוא חושש שלא יוכל עוד