הצעיר" בנוה צדק ונדבקה מהאוירה החלוצית בשאיפה לחדול מהלמדנות ומהמלמדות ולהצטרף בפועל למחנה החלוצים המגשימים את האידיאל הציוני בעבודת כפים ובזיעת אפים. השאיפה הסתמית התגלמה לפניה בהוראת-דרך ממשית כשהציע לה בחור יודע רוסית מהמושבה באר יעקב, שצצה זה עתה מתוך אדמת השממה, שתצא לעבוד אצלו במטעי השקדים, והיא הסכימה. בהתאם למדובר בינה ובין המזמין, זאב גניס , נסעה באחד הימים בדיליז'נס לפונדק גולדברג אשר ברמלה, ושם היה צריך גניס לחכות לה ולהוליכה לבאר יעקב. משלי חיכה לה שם שלחוה הגולדברגים ברכיבה על חמור לבאר יעקב בלווית ערבי נאמן, ושם מצאה את גניס עסוק בתיקונים בבאר בתור מומחה חיוני שאין לו תחליף בכפר, וכשהתנצל שבגלל הצורך הדחוף בתיקונים לא יכול ללכת לקראתה כפי שהבטיח, לא יכלה לא להאמין לו, באשר ראתה במו עיניה כי כן הדבר, ובימים ההם עוד הבינה חלוצה אמתית, כי תיקון באר במושבה חשוב יותר מכל וקודם אפילו לקיום הבטחה.
חדשים אחדים עבדה כפועלת שכירה במשק של זאב גניס, ובסוף קיבלה את הצעתו להיות לו שותפת במשק ובחיים לאורך ימים וחגגו את החתונה בבן-שמן.
נוסף לתפקידה כאכרה עסקה גם בפעולות ועדת התרבות של המושבה במשך כל השנים, וכן המשיכה בפעולה חינוכית מיוחדת, בקבלה לביתה ילדים מפגרים וקשי חינוך שנשלחו אליה מטעם מוסדות סוציאליים מירושלים והצליחה להביאם להתפתחות נאותה מבחינת השכל והאופי, וכשחזרו העירה היו כבר ילדים נורמליים ומוכשרים ללימודים סדירים.
על פרשת הסבל במושבה, שגם היא נטלה את חלקה בו, וכן על צאצאיה, ראה בערך על שם בעלה זאב גניס בכרך זה.
במלחמת הקוממיות החזיקה מעמד עם בעלה ועם עוד שלוש משפחות במושבה המופגזת והקרובה לקו האש, ואחרי שקוט הארץ ובוא זרם העליה הגדולה חזרה לעבודה חינוכית כגננת ומחנכת במחנה העולים בבאר יעקב.
מנחם מנדל גולדברג (סמיטיצקי)
נולד בניסן תרי"ג (1853) בדרוגוצ'ין שבפלך גרודנה, פולין - רוסיה הלבנה.
לאביו יצחק-אייזיק (תלמיד-חכם, סוחר) ולאמו רבקה. (כדי להמלט מהשרות בצבא הצארי היה יהודים משנים את שמות המשפחה של בניהם. בן יחיד היה פטור מגיוס ומי שנולד לו עוד בן, היה משתדל לרשמו בתור בנו של זוג חשוך-בנים כדי שיהיה "בן-יחיד", ומכאן גם שם-המשפחה הכפול של מנחם מנדל זה).
למד בחדרים ובישיבות ונודע בבחרותו כעילוי בש"ס ופוסקים.
נשא לאשה את ליפצ'ה בת צבי טננבוים , ממשפחת הרבי גרשון חנוך ליינר מראדזין (מגלה התכלת לציצית).
התישב בעיר חותנו, קוסובה שבפלך שדליץ בפולין, עסק במסחר וקבע עתים לתורה לעצמו ולקהל בקלויז והיה פעיל ותומך בכל מוסדות הציבור והחסד, לחיים ולמתים שבקהלתו, שנמנה בין נכבדיה ומטובי חסידי ראדזין.
בכ"ד באייר תרנ"ו נתאלמן מרעיתו ואחרי שש שנים עבר לוארשה, וגם שם עסק במסחר ובתורה ובמעשים טובים. הקדיש מזמנו להוראת תלמוד בהתנדבות לנערים כשרוניים ב"חדר'' שיסד בשבילם. כשבנו נטע ובתו חוה (חווצ'ה) החליטו לעלות ארצה כחלוצים ב-1908, נסע הוא אל רבו לראדזין לשאול בעצתו. הרבי אמר לו, כי מוטב שיסע לאמריקה מאשר לארץ-ישראל, אך הם לא קיבלו את עצת הרבי שלא ביקשוה ועלו לארץ משנשאר גלמוד עזב את מסחרו בוארשה, עבר לעיירה לוינה ומצא את לחמו וסיפוקו הנפשי בהוראת תלמוד ופוסקים לנערים גדולים. אך געגועיו לילדיו שלו גברו עליו וב-1912 עלה לארץ. כאן מצא מיד קשר נפשי ומעשי עם ציבור החלוצים, חבורת בניו. ישב תחילה אצל בנו בכפר-סבא ואח"כ עד סוף ימיו בבית בתו בפתח-תקוה, ובשני המקומות מצא לו קהל שומעים לשיעורי תורה שנתן בבית-הכנסת. השתתף עם בנו נטע בחפירת הבאר במושב הקטן עין-חי (כיום שטח קטן על גבול רמתים וכפר מל"ל) וראה את עבודת החלוצים בהחיאת הארץ כעבודת קודש.
במלחמת-העולם א' היה תושב פתח-תקוה ובתור שכזה היה פטור מן הגירוש ומכל התלאות שעברו על תושבי כפר-סבא, שהיה אז בקו החזית אחרי הכיבוש הבריטי, כשהוכרז על בחירות לאספת הנבחרים הראשונה והחרדים הקיצוניים הכריזו חרם על הבחירות, מתוך התנגדותם למתן זכות-בחירה לנשים, הלך הוא אל הקלפי להצביע. כשמיודעיו מבית-הכנסת הביעו את תמהונם על כך, נטל פתק רשימת מועמדים של "אחדות העבודה", הוסיף עליו את שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (לאות שבבנין הארץ יש מקום בחבורה אחת לגדולי התורה והיראה ולחלוצי העבודה) והטילו לתוך הקלפי. מעשה זה סימל את אורח-חייו והשקפת עולמו.
בשנותיו האחרונות, בהיותו זקן מופלג, כלכלה בתו