משה לזרוביץ
נולד בפתח-תקוה בשנת תרנ"ח (1898). לאביו אליעזר ולאמו חוה. הוא ואחיו ישראל היו יתומים והתחנכו בפתח-תקוה אצל הדודים - יוזפסון ושיינפלד. קיבל חנוך בבית הספר העממי של פיק"א בפתחתקוה.
עבד כפועל בחקלאות ובפרדסים.
אחרי הכיבוש הצטרף לפי קריאת המוסדות הלאומיים למשטרה המעולה. הצטיין והועבר למשטרה הא"י.
היה חבר פעיל בהגנה.
היה חבר פעיל בבני-ברית.
בשנת 1924 נשא לאשה את ברוריה בת קדיש קירשנר מראשון לציון ורחל בת יצחק רוזנפלד מרחובות.
הצטיין במשטרה והיה אהוב על כולם. הערבים היו קוראים לו "שייך מוסה" (בתור חבה). הקצין דוגלאס דאף בספרו על המשטרה הא"י מציין לשבח את לזרוביץ בתור קצין מוכשר.
היה דואג לאסירים ומשתדל להחזירם למוטב. וכן עשתה אשתו.
נחטף ע"י הכנופיות הערביות מדירתו ליד בתי הסוהר בעטלית יחד עם רעיתו (והילדים הוחזרו אח"כ) ונרצחו ביום כ' אלול תרצ"ח (16.8.38). עד היום לא נמצאו עצמותיהם.
צאצאיהם: רחל, יפרח, חגי (נהרג בשנת 1940 בשעת ההפצצה האיטלקית על תל-אביב).
אברהם סוסקין
נולד בו' בכסלו תרמ"ב (סוף 1881) באורשה שבפלך מוהילב, רוסיה הלבנה, לאביו יקותיאל זלמן (בראוריין, סוחר גדול בתבואות, חבר העירית ובעל אותכבוד מאת הצאר; מקרובי הד"ר ז. סוסקין) ולאמו זלאטה בת שניאור זלמן רייכלין. למד בחדר, בישיבה ובגימנסיה הממלכתית בסמולנסק, עד שגורש ממנה בהיותו כבר במחלקה השמינית בגלל פעילותו בתנועת פועלי ציון. למד את מלאכת הצילום ונדד בתור צלם ברחבי רוסיה ועד פלכי הוולגה הגיע.
ב- 1901 נתקע לישיבת קבע בליבאו שבפלך קורלאנד לטביה), עסק במלאכת הצילום והיה פעיל בפועלי ציון.
ב-1905 עלה ארצה עם קבוצת חברים מליבאו והביא אתו את הצלמניה וכל המכשירים. הם שכרו בית במושבה הגרמנית ביפו ויסדו להם בו את "האוטונומיה הליבאווית" (בני העליה השניה קראו לבית הספר לבנות שבנוה צדק בשם "אוטונומיה", משום שהבית, שהיה שייך לועד האודיסאי של חובבי ציון, נהנה מחסותו של הקונסול הרוסי ולשוטר טורקי אסורה היתה הכניסה לתוכו, וכך יכלו היהודים לערוך בו אספות וכל מיני הופעות פומביות בלי להזדקק לרשיונות קשי-השגה מאת השלטון הטורקי והרגישו בו כעין "אוטונומיה יהודית", ועל משקל כינוי עממי זה קראו הבחורים יוצאי ליבאו לבית ששכרו, ושבעצם נהנה מחסות גרמנית), והוא התקין לו צלמניה באחד מחדריו, הצלמניה המשוכללת היהודית הראשונה ביפו. במשך הזמן התפזרה החבורה הליבאווית בארצות חוץ, אך הוא הכה שרשים כאן ונשאר היחידי בארץ מכל החבורה, ואחרי שנוסדה שכונת תל-אביב העביר אליה את צלמניתו, שהתקיימה שנים רבות ברחוב הרצל ליד שער הרכבת. בשנת תר"ע נשא לאשה את גיטה בת ישראל סוסנוביק. ביפו ובתל-אביב היה פעיל גם בהנחת היסודות לחיי חברה ותרבות כאחד מראשוני "המכבי" וממיסדי חובבי הבמה העברית, שטובי המורים ואנשי האינטליגנציה התמסרו לה לשם חינוך לאומי ואנושי ועברי להמונים. עם גידול הישוב נתרבו לקוחותיו וראה ברכה בעמלו. אך הוא לא הסתפק בעיסוק במקצוע לשם פרנסה, אלא ראה בו גם מקור לדוקומנטציה היסטורית בתולדות הישוב, צילם כל מאורע ישובי ושמר את הנגאטיב שלו, ובמשך הזמן הוציא שני אלבומים על "תל-אביב בראשיתה", שקיבל עליהם מכתבי הוקרה מאת מאיר דיזנגוף "אבי תל-אביב" ומאת מחלקת התעמולה של הלשכה הראשית של קרן היסוד. גם אישים ישראליים ואנשי-שם זרים ומאורעות ישוביים ומדיניים מתקופת מלחמת העולם הראשונה והרבה שנים אחריה הונצחו