Volume 6

Page 2568

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

שהורה להם ואף הבטיחוהו כי אם תפגש להם "הפרדה" הנמלטת, החזר יחזירוה... הדרך עתה פנויה, והוא הולך אל חבריו המסתתרים ומוליכם אל החוף. האות ניתן, האניה מתקרבת, הדאר הועבר ונמסר לתעודתו, ללא תקלה.

בשנת 1916 נשא לאשה את חסיה בת מרדכי קרניאל מזכרון יעקב.

כשסודה של קבוצת נילי נודע לשלטונות, הוקפה המושבה זכרון יעקב בשרשרת חיילים תורכים בשעת אחרי חצות לילה, משלחת שרה אהרנסון את מנשה, יצחק הלפרין ויוסף לישנסקי להסתתר בהרים. אחרי שעות מספר מחליטים השלושה, כי אחד מהם יפרוץ את שרשרת הצבא ויכנס למושבה לברר את מצב הענינים. אם לא יחזור אליהם - ידעו - כי אות הוא שאין לחזור למושבה, מנשה היה ההולך, אף שהיה קודח (סבל תכופות מהתקפת קדחת צהובה), ומאחר שהצליח לחדור למושבה והתראה עם שרה , נכנם לביתו ונתכנס למיטתו לישון. בשעה מוקדמת שלפנות בוקר הצליח גם יצחק הלפרין להכנס למושבה, אבל כשניסה לחזור יוסף לישנסקי - לא הצליח.

מנשה ויצחק נאסרו, למרות שמנשה היה חולה וקודח. ימים אחדים הוכו ועונו, נתבקשו לגלות מקומו של יוסף לישנסקי , והם באחת השיבו - כי לא ידוע להם מקום המצאו. ה"פאלאקה" (מכות במקל בכפות הרגלים) לא שברה את גופם ואת רוחם.

שניהם הועברו לבית הסוהר בחיפה. שמה בילו עשרה ימים ואחר כך הועברו לדמשק - לבית הסוהר הידוע "חאן עלי באשה".

כשנה תמימה היה במאסר דמשק, ובתקופה זו נתנסה בכל נסיונות הענויים, החקירות והתביעות, המשפטים הנשנים יום-יום, בלהות צל חבל התליה לא האפילו על עוז רוחו ולא שברו בנפשו. לא הועילו להם להוליכו בכחש ולסבכו בפח מרמה שטמנו השופטים לרגליו, כפי שעשו זאת חברו יצחק, באמרם לזה כי חברו הודה ומנה את פשעיו כהנה וכהנה. ולא ידעו השופטים כי בקרבם של שנים אלה פעמו לבבות אחים אוהבים, נאמנים ומסורים, שזולת המות - שום דבר לא עלול להפריד ביניהם. והתשובה היתה אחת : שקר הדבר ! אם חברי אמר כך - אינו אלא שקרן! ובטחון זה של חבר באחיו עמד להם וחזקם בנסיון המר.

נדונו לשנתים מאסר בלי להודיע להם. שנה תמימה נמצא במאסר "חאן עלי באשה'' ובשנת 1918, כאשר החלה הנסיגה של צבאות התורכים, שוחררו ע"י הצבא הבריטי, ע"י קפטן מקרורי, חברו וידידו של אלכסנדר אהרנסון וחזרו למושבה.

בנה מחדש את משקו ההרוס, היה בין המייסדים הראשונים של הסתדרות בני המושבות "בני בנימין''.

שנים רבות עבד כנבחר מוסדות צבוריים במושבה, בועד החקלאי ובועד המושבה, היה חבר הנהלת "הלואה וחסכון" זכרון-יעקב עד מותו.

פעיל היה במוסדות דתיים, גבאי בבית הכנסת וחבר החברה קדישא ועשה עבודתו באמונה ובחריצות.

היה מהפעילים והמסורים ביותר לעניני הבטחון וההגנה של המושבה. החל ממאורעות 1936 לא זזה ידו מן הרובה ולא נעדר אף פעם, ללא סבה מספקת, מן העמדה.

בנוסעו באוטובוס מהדר הכרמל (חיפה) העירה ברחוב סטאנטון, בקרבת ככר חמרה, נורה האוטובוס מן המארב, הוא נפגע בידו הימנית, בחזה ונפצע הכבד והכלייה, הועבר לבית החולים "הדסה", נותח, וביום ט' סיון תרצ"ט (27.5.1939) נפטר ונקבר בזכרון יעקב.

צאצאיו. מרדכי, נילי, טובה אשת יוסף שוארץ, רות אשת משה הרשקוביץ, גאולה אשת יוסף דומינקביץ'.

בשנת ת"ש (1940) בהוצאת "מלכה" - זכרון יעקב, הופיע לזכרו ספר: "מנשה ברונשטיין" - איש נילי (קבץ וערך אריה סמסונוב ).

אמנון יקותיאלי

נולד בירושלים, י'"ח אדר ב' תרפ"ט (30.3.1929). לאביו יוסף (ראה כרך ג', עמוד 1157) ולאמו יהודית בת עקיבא אריה וייס (ראה כרך א'. עמוד 442).

בטרם מלאו לו חמשה חדשים, פרצו מאורעות אב, והתינוק הרך, שלא ידע עוד להגות "אמא ואבא", טעם טעמה של מציאות ארץ-ישראלית. היה זה מגעו הראשון עם כלי הנשק - כי משכבו שימש מחבוא לאקדוחו של אביו. בו בקיץ עוברת המשפחה לתלאביב.

בבית הספר הוא מן התלמידים הראשונים בכיתה. שקדן וקפדן. אך בבית הוא אוהב תעלולים ומתחבר בכל אל שני אחיו הגדולים. יחף, רק המכנסים לגופו, שותף הוא לכל מעשה משובה, דוהר בחצרות, מדלג על גדרות, מטפס על גבי צנורות הבתים ומפתיע אורחים דרך החלונות.

בשנות לימודיו האחרונות בביה"ס העממי נעשה שתקן ורציני. אותו זמן, והוא רק בן 11, הוא נכנס ל"צופים", - מתמסר לתנועה זו ושומר אמונים לה. למן היום שהובא שמה בידי אמו, אל מגדל המים בת"א, ועד יומו האחרון לרגלי מבצר נבי-יושע.

APA citation

Tidhar, D. (1955). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 6, p. 2568). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/6/2568