העידוד במכתבים, שהגישו לו מהארץ חבריו נפתולסקי ורוטברג וכן א.ד. גורדון ויוסף אהרונוביץ - האחרון גם בסעד כספי ע"י "הפועל הצעיר" איפשרו לו, לאחר כשלושת רבעי שנה, לערוק מהצבא הרוסי ולחזור לארץ.
בתחילת שנת 1909 - השנה ליסוד חוות כנרת, נקראו פועלים מיהודה, לעבודה בחווה, בין 13 הפועלים שעלו, היתה גם ה"שלישיה" (נפתולסקי רוטברג והוא). עבדו בעבודת כיבוש, סיקול והכשרת הקרקע, בשמירה והגנה, כל אלה התנהלו כנהוג באותם הימים, ע"י הנהלה פקידותית.
לרגל פגיעה בכבודו של חברו מאיר רוטברג בימי שמירתו, עזבו השלשה את המקום ונדדו לסג'רה, כפר תבור, יבנאל.
בתר"ע (1910) קיבלו בקבלנות את סיקול הכרך שהיה עד אז קרקע בתולה ומכוסה, כמעט, כולה בהרבה אבנים.
בתרע''א (1911) קבלו מפקידות החווה באריסות חלקות אדמה על שפת הירדן לעיבוד אינטנסיבי של ירקות, חיטה סינית וצמר גפן. זה היה הנסיון הראשון של אינטנסיפיקציה, אם כי החלקות היו מחולקות לכל אחד לחוד, הרי בעבודה היתה זאת עבודה משותפת וחיים משותפים, בעיקר בין "השלישיה'' בצירוף הרביעי - יצחק פינרמן. כאן על שפת הירדן והכנרת תססו המאוויים והשאיפות.
כך ליכד את הראשונים, הבודדים - גרעין "קבוצת בן-ציון", היא הקבוצה בכנרת.
בשנת תרע"ב (1912) קיבלו, בתוספת כמה חברים, את אדמת הפלחה של החווה סג'רה לעיבוד על אחריותם העצמית. וסג'רה גיבשה גרעין חזק וחשוב.
בתחילת תרע"ג (1913) נקנתה אדמת "כפר אוריה'', בשלוחות הרי יהודה, רחוקה מחולדה, כשעה וחצי הליכה ללא דרך אליה.
"קבוצת כנרת'' נקראה ע"י מרכז פועלי יהודה, לבוא ולכבוש את האדמה הזאת, ע"י עבודה והגנה משכניה הערבים. עם העליה לכפר אוריה, הצטרפוא.ד. גורדון, יוסף זלצמן, יצחק ואוה טבנקין, חיה ברוש ואח"כ נצטרפו אליהם יצחק ברנשטיין ואלכסנדר נ. שנת הכיבוש והחיים המשותפים נגמרה בהצלחה, נכבשה דרך ושאר עניני הגבולות. השכנים הערבים למדו להעריך את יהודי ה"מוסקוב" (הרוסים).
עם גמר שנת כפר אוריה, נקראו ע"י המשרד הא"י, לבוא ולקבל את חוות כנרת.
עם כל קשריהם לכנרת, לא היו מוכנים לכך, וענו: שלכנרת יש צורך במתישבים קבועים.
מברק קצר מהמשרד הא"י נשלח אליהם: "בואו, אחרת נסגור את החווה ונחסל את המשק".
בפני מציאות זו לא יכלו לעמוד ושבו בתרע"ד (1914) לכנרת.
עזר לנפתולסקי לפלס על חוף הירדן את נתיבו לגידולי החטה בשיטה הסינית, וכן בגידולי ירקות וזרעים. התמחה בזריית הקש הנדוש לרוח - בגורן.
כל שיח, כל עץ, כל אבן בבנין - ספגו לתוכם ממסירותו והתלבטויותיו. לחם על מימושו של המשק האינטנסיבי. היה בין הראשונים שהתמידו לתבוע לכלול לתוך התכנית ההתישבותית של המשקים הראשונים מטעים בהשקאה והמותאמים לאזוריה השונים של הארץ.
עוד בסופה של מלחמת העולם הראשונה, עת נזרעה המחשבה ע"י האגרונום עקיבא אטינגר (ראה את הערך שלו בכרך זה) על אפשרות של גידול בננות בעמק הירדן, נאחז בה ישראלי ולא הירפה ממנה עד אשר בוצעה הנטיעה הראשונה בכנרת (תרפ"ג - 1923) על שטח של 4 דונם ושימשה כיסוד למטעי הבננה הנרחבים שישנם כיום בארץ.
בהפצתו של עץ התמר ביטא את התקשרותו לנוף המזרח שנעקרנו ממנו. יצא בשליחות לארצות המזרח התיכון ובמאמצים רבים וסכנות רבות (עבר מדבריות, לבבל ולארם נהרים לכורדיסטן וכו), במשך חדשים חיפש וגילה בדרכו גם יהודים וגם זנים. 4500 קילומטרים עבר ומצא גם זנים חדשים, והביא עמו כמה אלפי חטרים שנוטעו ב"גן רחל" (כמצבת זכרון למשוררת כנרת - "רחל") שבכנרת, כמטע-אם לכל הארץ. עם ראשית ההתישבות בעמק בית-שאן ועם ההיאחזות הראשונה בחופו הצפוני של ים המלח, שם מרובה המלח בקרקע ובמים, נחלץ לשם לנטוע את התמר.
זכה לשחרורו של הנגב, והתגלותה של הערבה על כל שממותה. הזדרז וירד לערבה כדי לבחון את תנאי הגידול של התמר ואפשרויות ההתישבות בה. הערבה על אקלימה החם, הקיץ הממושך והיובש הרב באוויר - הנם תנאים טבעיים לגידול התמר באם יעמוד בפני קושי המלחה שבקרקע והמליחות שבמים בהם יושקה. זירז את הנוסעים להתחיל בפעולה זו, נטע אמונה בהצלחתה - וכעת, בשלוש נקודות של הערבה ישנם מטעי תמרים.
שנים עשר אלף עצי תמר נטועים כעת בארצנו ב-33 נקודות ישוב. מוצאם העיקרי הנו מ"גן-רחל" שבכנרת' הוא מטע-האם והיסודי שנוטע וטופח ע"י ישראלי.