גור (אברהם) מאירוב
נולד בכנרת, כ"ט שבט תרצ"ח (31.1.1938).
לאביו שאול מאירוב (לאחר מות הבן, החליף את שם משפחתו - מ"מאירוב" - ל"אביגור", לזכר הבן. שאול - מפעילי ההגנה והעליה הבלתי ליגלית. ראה את הערך שלו בכרך זה) ולאמו שרה בת ריסה ואברהם סולצנסקי מוילנה.
גמר את בית הספר העממי ועבר לכיתות ההמשך, עבד בעבודה חלקית במשק, היה מעובדי המספוא, כרוב הנערים נמשך בהתחלה לעבודות ההובלה, עבד ברפת, בבננות ובכל מקום היה מסור ונלהב לעבודה. בחופש הגדול היה קם לא פעם עם עלות השחר ונוסע לקציר, לשדות הרחוקים. את עבודת הקצירה בחרמש למד מהר, והיה הולך ראשון בתלם וממריץ את כולם: תיזהר! אקצור לך את הרגלים! קצור יותר מהר! - כך היה מלגלג על הנחשלים.
בתזמורת של כנרת היה נחשב בין המנגנים הטובים (מנדולינה ראשונה) והופיע גם יחד עם חברו דן כסוליסט.
עם פרוץ המאורעות נהיה בבת אחת רציני ביותר, ואמר: "אין שום טעם בהמשכת הלמודים, כעת מקומנו בהגנה או בעבודה". - והוא מצטרף לפלמ"ח, ויוצא מדי פעם לפעולות שונות.
כיצד נכבשה משטרת צמח ב-1948 ? למרות זה שבצאת האנגלים כבר היו בה ערבים. היא נכבשה ע"י אותם הצעירים שנאספו בחפזה - מי בחליפת מכונאי כחולה, מי בבגדי רפתן שעדיין הזבל דבוק בהם, ומי בבגדי שבת מגוהצים. וכאלה באו מכנרת ומהדגניות - מול תחנת המשטרה ולפניהם מטרה אחת - לכבוש אותה. וכבשו. והכובשים היו: גור וחבריו: זמיר, יצחק ודודיק, רפאל ומטקה. פני גור וחבריו בתחנת המשטרה הכבושה - היו מאושרים. זה היה כבושו הראשון, כשהסטן בידיו ורימונים בחגורתו.
במחלקה שיצאה לחסימה בין הזבחים (ערב אל זבח) לעין - מהל, היה גור - הגשש. הוא פילס לחבריו את הדרך במעלה ההר בתוך שדות חיטה גבוהה.
הסתערותם של הסורים על דגניה נכשלה, ואז חזרה הכיתה הביתה. חזרו עייפים ומדוכאים על אלה שלא חזרו...
לא ידע מנוחה, דאג לחברו דן הפצוע קשה. תמיד הלכו יחדיו.
כשנרגעה קצת החזית, היה צורך לדעת מה הם כוחות האויב בדויר. לשם כך נשלחה מחלקה לפעולת ''פטרול אלים" אל מעבר לירמוק, מאחרי קווי האויב. נשלחו שני גששים "מביני ענין" לשם סיור מוקדם, וברור, שבין אלה היה גור , בלילה כשחצו את הירמוק וגור נכנס הראשון למים לבחור את המקום המתאים, הוביל את חבריו למקום בלי לטעות - וכשחזרו, אמר גור : לא האמנתי, שנחזור שלמים"...
עבר זמן, איש-איש חזר לעבודתו במשק, ושוב נקראה הכיתה שלו לעזרת עין-גב. גם שם התבלט גור כשיצא עם השפנדאו מחוץ לגדר, וידע ברגעי מתיחות לצרף ולנצל את המעט ששמע ולמד מתורת האש ולפגוע באויב ביעילות.
בינתים קמה המדינה ואתה הצבא. התפרקו כל הפלמ"ים, אז קם "גדוד הירדן" וגור נשלח אליו, אך הוא, במזגו הסוער, לא מצא את מקומו שם. תמיד טען ואמר: "קומנדו", זהו המקום בשבילי, עד שקם יום אחד ו"ברח" (עם עוד כמה חברים) אל המחלקה המיוחדת של "ברק", ובתוך כל גלגוליה של מחלקה זו הגיע אתה לפרשת הגבורה האחרונה - בה נפל. שם, במושבה עלובה זו, שבה כבר נרקמו הרבה עלילות גבורה נקשרה העניבה גם על עלילות הגבורה של גור... היה גאה מאד מאבא שלו, מראשי ההגנה והעליה הבלתי ליגלית, והיה מזכירו בכל עת: "אבא שלי", ובזאת כאילו פתר לעצמו הכל....
כשחזר מן המערכה בצמח, והוא קופץ מעל האופנוע, פנה לחבריו המבוהלים: "מה יש ? מה אתם מבוהלים, איזה חולשה תקפה אתכם ? את דגניה לא מוסרים, מדגניה לא נסוגים, יהיה טוב, ננצח"! העליה היתה קשה מאד וכשהגיעו למישלט כבר נפגשו בערבים. שעתיים שכבו וריתקו את כוחות התגבורת שלהם, שהתחילו זורמים מעין - מהל והסביבה, וכך איפשרו למחלקות שבכפר לעשות את שלהם. גור שימש קשר בין חבריו לבין מפקד המחלקה.
ב-15 במאי 1948 הוזעקו החברים בכנרת, בשעה שהצבא הסורי על רוב אנשיו, נשקו וכלי רכבו הגיעו בשערי צמח, גור וחבריו נשלחו להלחם ולגרש את האויב מסביבות צמח.
יומים ישבו בצמח, עם ציוד דל. בלי מפקדים ובלי הדרכה, ועשו כמיטב יכולתם להחזיק מעמד. לראשונה - טעמו טעם תותחים מהאויב - מהו. גור היה בעמדה הקדמית של הקטע, היה אחראי על עמדת המקלע ובקבוקי מולוטוב. אם היו ספיקות לגבי עמדות אחרות, עמדה זאת - היתה איתנה.
כעבור יומים הוחלפו ויצאו למנוחה לטבריה, ואז