חברון, בו הלכו אנשי מאה שערים ובית ישראל ואגפיהן דרך שער שכם לכותל המערבי ולרובע היהודים. בחזית הבית עבר קו "ויא דולורוזה" (דרך הייסורים) המקודש לנוצרים, בין התחנה החמישית, בית-היראה האפיסקופאלי של הארמנים הקתולים, ובין התחנה הששית. כשנבנה בית יראה זה מנע ממנו השלטון הטורקי את הרשיון להתקין לו פעמונים לצלצול לתפילה, וכשהונהג השלטון הבריטי אחרי מלחמת העולם א' וראשי הכנסיה ביקשו ממנו את הרשיון, הביעה הנהלת הישיבה את התנגדותה לכך, באשר הצלצולים יפריעו בה את התפילות והלימודים, והכנסיה הוכרחה להסתפק ב"נאקוס" (מיתקן-נקישה מעץ) במקום פעמוני מתכת. כך התקיימה הישיבה כמבצר יהודי בודד בתוך האזור הנוצרי-המוסלמי, שתושביו היהודים המעטים עזבוהו בזה אחר זה, ובו היו גם הדירות של משפחות וינוגראד ואפשטיין, מנהלי הישיבה, ואילו הלומדים היו באים מדירותיהם שבעיר החדשה בבוקר השכם וחוזרים הביתה בערב, לפעמים אף בסכנת פגיעות הערבים בהם. רק משהתמיד חוסר הבטחון לרגל המהומות הממושכות בשנות תרצ"ו--תרצ"ט הועברה הישיבה לעיר החדשה.
היה תושב פינה זו כמעט כל שנות חייו בארץ. למען הישיבה ויתר לא בלבד על העונג הרוחני שבשקידה מתמדת בתורה ועל דיור באזור יהודי, אלא הביא למען הישיבה אף קרבן גדול יותר...
כשהחליטה ההנהלה להוציא חוברות-פרסום על הישיבה, כדי לשלחה לנדבנים היהודים בחו"ל, ובה צילומים של הישיבה ולומדיה ומנהליה, סירב להצטלם, באשר לא הצטלם מימיו, בהתאם למנהג המקובל של מהדרין מן המהדרין בפרישות ובחסידות לא לתת יד לעשות צורת אדם ולא להנציח את דמות הלבוש הגופני של נשמתם אך כשהוסבר לו, שזהו צורך חיוני לטובת הישיבה, ויתר על התנגדותו והתיצב מול המצלמה....
נודע במדותיו התרומיות, בענוותנותו ובזהירותו בכבוד חבריו.
נפטר בירושלים, ל' סיון תרצ'ח (29.6.38).
צאצאיו: אברהם חיים, יוסף אשר, דוד, מיכאל, אסתר רחל אשת אריה גליקמן, לאה אשת משה יפת, שרה אשת טיבור הרץ.
רחה פריאר (שווייצר)
נולדה בח' בחשון תרנ"ג (29.10.1892) בנורדן שבגרמניה.
לאביה מנשה מנחם שווייצר ולאמה ברטה בת מאיר רוזנטאל. למדה בבית-ספר תיכון, בבית-מדרש למורות ובאוניברסיטת מינכן ואח"כ עבדה בתור מורה וכתבה לפעמים בקורת ספרותית בעתונות הגרמנית.
ב-1932 באו אליה בברלין נערים יהודים, התלוננו שפוטרו ממקומות עבודתם משום שהם יהודים (זה היה לפני ההשתלטות הרשמית של הנאצים, אבל בצבור כבר גברה תעמולתם האנטישמית) וביקשו עצה. אז צץ בה הרעיון לשלוח את הנערים האלה לארץ-ישראל, שיתאמנו בעבודה חקלאית ויתערו בה לחיים חדשים של כבוד וקוממיות. ההצעה נתקבלה על לבות הנערים ועל דעתם, אך כשביקשה את עזרת הקהלה היהודית בברלין וההסתדרות הציונית בגרמניה ושל המוסדות הלאומיים בארץ-ישראל, נתקלה בהתנגדות מוחלטת ואף בהחלטה מפורשת למנוע בכל האמצעים את הביצוע. ונימוקים להתנגדות היו למכביר, נימוקים שבעליהם האמינו בהם בתם-לבב. היא לא נרתעה, ובמרצו של יחיד המתקומם בעוז נגד משגה של הרבים חיפשה ומצאה מבינים לרוחה ואף מקום קליטה למספר נערים במוסד שאינו תלוי ברשת הרשמית של חינוך והכשרה, וגם אפשרות להשיג רשיונות-עליה לנערים שלא מידי המוסדות הרשמיים, שהודיעו על סירובם לתתם.
בטלטולי דרכים וביקורי שידולים והסברות בהולנד ובצרפת השיגה גם אמצעים כספיים להוצאות השיירה הקטנה הראשונה, ותקותה היתה, שאחרי שהנסיון יאשר את החיוניות והתועלת שבתכניתה, תנתן לה העזרה שנמנעה ממנה כעת. אח"כ ארגנה בגרמניה אגודה תחת מסוה פילאנטרופי בשם "עזרה לנוער היהודי'', שמטרתה הרשמית המוצהרת היא: "לתת הכשרה מקצועית וסידור בארץ-ישראל לנערים יהודיים מחוסרי עבודה הנמצאים בגרמניה", ואילו כלפי פנים נקרא המפעל בשם "עלית ילדים" או "עלית הנוער", שם שבימים ההם עדיין היה ללעג כללי. האגודה נרשמה אצל הנוטריון ביום 30.1,33, הוא יום השתלטות הנאצים על גרמניה, אך הקבוצה הראשונה של עלית הנוער עלתה ארצה עוד קודם לכן - בסתיו 1932, וחבריה הנם כיום חברים פעילים ואבות לילדים במשקים שונים בארץ.
הרדיפות של האנטישמיות הממלכתית הגבירו את הביקוש לעלית הנוער, ואגודת ה"עזרה לנוער היהודי" מיסדה של רחה פריאר פיתחה, אמנם תוך קשיים מרובים מצד ההנהגות הרשמיות של היהודים, פעולה ענפה של רישום וברירה והכשרה, ואף יסדה ביתספר לנערים שגורשו מבתי-הספר של הגרמנים, בו