אביב, שלמענם פעל צימרמן גם כחבר "ועד ההגירה'' הישובי.
אחרי המלחמה הרחיב את חוג פעולתו העסקנית בהיקף ארצי כחבר אספות-הנבחרים א' וב', חבר בעל משקל בהתאחדות הציונים הכלליים והתאחדות החקלאים הלאומיים ונציג אכרי הגליל במוסדות התאחדות האכרים.
מפעלו הגדול היה - ייסודה של החברה לאחריות המקנה "החקלאית" בשנת 1920, ביחד עם טובי הפעילים מנקודות הגליל הפרטיות והקיבוציות, וניהולה במשך שנים. הודות לביטוח הבהמות נצלו האכרים מסכנת התמוטטות כלכלית בעקב מיתת פרה או פרד ונתאפשר להם לפתח ולהגדיל את המשק החי לממדיו הנרחבים כיום.
היה בעל השכלה עברית עמוקה, צלול דעה וישר אופי ומצניע לכת. בדעותיו התחשבו צעירים כזקנים. שמר את קשריו עם החקלאים עד יומו האחרון ובכל מקום שהיה בו השרה מרוחו הטובה.
נפטר בירושלים, א' ניסן תש"י (19.3.1950). ונקבר ברמת יוחנן.
בנותיו: יבנאלה אשת שמואל (קסטלננץ) זבולון (רמת יוחנן), שרה אשת מרדכי גרוס.
ישראל אהרן סבירנובסקי
נולד בסיון תרנ"ב (1892) בטורץ שליד מינסק, רוסיה הלבנה.
לאביו יצחק יוסף ולאמו חיה פייגל לבית דוידובסקי. עד גיל 13 למד בחדרים, בהם למד גם את השפה העברית ודקדוקה. אח"כ בישיבות מיר, נובהרידוק (ישיבה לפי שיטת המוסר, שהמשכה קיים בארץ בישיבת "בית יוסף" בתל-אביב ובסניפים במקומות אחרים), ושוב במיר ואח"כ בסלוצק. כאן החל להציץ בספרי השכלה ונסע לאודיסה ללמוד בישיבת "רב צעיר", בה למד תלמוד לפי שיטה מדעית והשתלם גם בהשכלה כללית.
בגלל פרוץ מלחמת העולם א' הוכרח להפסיק את לימודיו. תחילה עבד בבית-חרושת לנשק בפטרוגראד.
אח"כ היה שנה אחת מורה ב"חדר מתוקן" בסלוצק, עבר לוורונז' וניהל בית-ספר לילדי הפליטים, ומשהתארגנו בעיר חוגים של ''צעירי ציון" ויסדו שיעורי-ערב בחשאי, שבהם עסקו בעבודה ציונית, לימד בהם עברית ותולדות ישראל.
ב-1918 חזר לעיר-הולדתו טורץ והבולשביקים מינוהו לקומיסר להשכלה בסובייט המקומי, בו היה אחראי למוסדות החינוך בעיר ובכפרי הסביבה.
ב-1919 ויתר על השררה, עבר לבריסק דליטא, שהיתה אז ברשות פולין, התמסר לפעילות במפלגת "צעירי ציון" ובמהרה עלה בה בסולם ההנהגה, ואף עבד כמזכיר בועד הסיוע האמריקאי, שהיה מסונף לג'וינט, ומילא את תפקידיו במסירות ובאחריות לעניני הצבור.
נשא לאשה את חנה בת חיים מאיר ספקטור ואלקה ליבקה לבית אשכנזי בבריסק.
אחרי נשואיו עבר ללודז' וניסה את מזלו בעסקי טכסטיל, ואחרי נסיון רב בלימוד תורה, בהוראה ובעסקנות ציונית וצבורית מצא את דרכו - תוך הרבה סבל ומאמצים ולמרות חוסר כספים - גם בענף זה, הענף העיקרי לתעשיה ולמסחר בלודז', וכעבור שנים מספר כבר כתב משם : "הגעתי לדרך המלך ומעמדי איתן, יסדתי בית-חרושת והנני ציוני כללי, זאת אומרת: כולי ציוני ומטרה אחת לפני - לעלות ולהתישב בארץ".
ואכן בשנת 1932 חיסל את עסקיו בפולין, עלה לארץ והשתקע בתל-אביב. גם כאן נאבק בקשיים רבים, אך לא התיאש ולא רפו ידיו, ובשנת 1934 יסד את בית-החרושת לטכסטיל ''רקם", ואח"כ ארגן כמה שותפים בעלי הון ויסד עמהם את המטויה "סיב". המפעלים העמיסו עליו עול כבד ותמיד היה עסוק וטרוד, אך בטרדות האלה, ואף במאבקים הקשים על קיום המפעלים ושכלולם, מצא סיפוק נפשי של שותפותיצירה בבנין הארץ, וכשהתיאשו שותפיו מקשיי-בראשית של מפעל "סיב" ואמרו לחסלו, השרה עליהם מאמונתו האיתנה בעתידות הישוב ובגידול יכלתו לקנות תוצרת ארצישראלית טובה, והתפתחותו היפה של המפעל הצדיקה את אמונתו.