ומקצועית כאחת, ורבות תרם לחינוך יהודי טרנסילבניה ללאומיים ולציונים ושימש בטאון מעורר ומפעיל לכל ענפי היצירה הציונית באותה ארץ ואסכולה לפיתוח כוחות ספרותיים צעירים, והשפעתו היתה ניכרת בהיענותם של המוני היהודים לכל קריאה לעזרת העם. על מדת חשיבותו בעיצוב עמדתם של היהודים שם תעיד העובדה, שפעמיים הרסו הסטודנטים הרומניים הפורעים את המערכת והדפוס של העתון ופעמיים הוקמו מחדש בעזרת הצבור היהודי.
הד"ר מארטון פעל גם כנואם ומרצה משכנע בועידות ובהופעות חגיגיות בצבור, וכן כסופר-הוגה, שמאמריו ומחקריו נתנו הסבר וביסוס אידיאולוגי לרעיון הציוני ותרמו הרבה לרכישת האינטליגנציה היהודית לציונית. היה מראשי המדברים בועידות הארציות של הברית הלאומית-ההסתדרות הציונית, נבחר לקונגרסים ציוניים ולועד הפועל הציוני. משך גם לא-ציונים לשיתוף- פעולה במדיניות הלאומית היהודית המקומית, ובשנת 1929 נבחר ברשימה היהודית הלאומית למועצת העיר קלוז' ולסגן ראש העיר, ומ-1932 ואילך נבחר ברשימה זו לפרלמנט הרומני, בו ייצג את יהודי טרנסילבניה, עד שחלקה הצפוני והעיר קלוז' הוחזרו זמנית ב-1940 להונגריה, ומאז מילא תפקיד מרכזי בהנהגת ההסתדרות הציונית בהונגריה עד השואה, ששיתקה כל פעילות יהודית ב-1944 בכל הונגריה.
נשא לאשה את ד"ר גזלה בת שמואל דויטש (סופרת ומבקרת לספרות ולאמנות).
בעת איסוף יהודי קלוז' במחנה ריכוז לשילוח בקרונות המות לאושוויץ הניס אותו הקונסול הרומני במכוניתו לשטח רומניה, וב-1946 הגיע לארץ.
בשנת 1948 חידש בתל-אביב את הופעת העתון ''אוי קלט" בעזרת אחדים מהחברים הותיקים של המערכת ששרדו לפליטה, ומחנך בו את העולים החדשים קוראי הונגרית לאזרחות ישראלית ולהשתלבות בחיי הארץ וממשיך בפעילותו הציונית במסגרת המפלגה הפרוגרסיבית.
ספריו (בהונגרית): "הלאום היהודי בטרנסילבניה" (1922), "עתידו של עם ישראל" (1939), "המצב העולמי של היהדות והיהודים" (1941), "סקירה על התישבות היהודים בהונגריה" (1942)", ארץ-ישראל במסגרת המדיניות העולמית" (1943).
בנו: מיכאל.
אהרן בן-יוסף (בכר)
נולד בשנת תר"ס (1900) בעיירה קרנובאט שבבולגריה.
לאביו יוסף בכר. למד בבית-ספר עברי ואח"כ בגימנסיה ובשנות מלחמת-העולם א', בגיל 16-15 יסד הסתדרות-נוער לשפה ותרבות עברית בשם "חכמה", שנעזרה בעבודה המעשית במורים עברים מארץ-ישראל, שלרגל המלחמה נשארו תקועים בבולגריה ובמקום לכלאם במחנה ריכוז הסתפקו השלטונות בפיזורם בערי השדה. הוא התיחס לדבר זה בכל הרצינות ובבית ההורים הנהיג בין האחים והאחיות (שבעה ילדים היו - והוא הבכור) את החובה לדבר ביניהם עברית ותשלום קנס לקה"ק במקרה של סטיה ללשון אחרת. אחרי נצחון המהפכה הקומונוסטית ברוסיה ניסו אוהדי הרעיון הקומוניסטי בנוער היהודי בבולגריה להרוס את ההסתדרות "חכמה", שהיתה "ריאקציונית" לפי דעתם והוא נלחם בהם במרץ ובכושרשכנוע והגן בהצלחה על קיום "חכמה".
התמסרותו ל"דברי-רוח" היתה למורת רוח אביו, הסוחר האמיד ואיש-המעשה, וב-1919 שלח אותו להשתלמות אוניברסיטאית בפראג והוא בחר בפקולטה לחקלאות, לצרכי עבודתו בעתיד בארץ-ישראל. כאן הכיר את תנועת "החלוץ", עזב את הלימודים וחזר לבולגריה לארגן תנועה זו גם שם.
ב- 1921 עלה לארץ בקבוצה הראשונה של חלוצים מבולגריה. עבד בסידור קו הטלפון עפולה-ג'נין, ארגן במחנה ועד-עובדים ופעל לשיפור תנאי חייהם של העובדים. אח"כ עבר לתל-אביב עבד בתחנת החשמל שנבנתה אז, נבחר גם כאן לועד העובדים והיה פעיל בצבור הפועלים ובמפלגת "אחדות העבודה".
נשא לאשה את שושנה לבית אשר (שהיתה מורה עברית בבולגריה ועלתה ועבדה יחד אתו בארץ, והם "בנו את ביתם" באהל שהקים מחוץ לעיר בשטח "גן מאיר" כיום) ושם נולד בנם בכורם.
מתוך שאיפה לחיי קיבוץ הצטרפו ל"פלוגת עין חרוד" (אח"כ קיבוץ "גבעת השלשה") בפתח-תקוה, וגם בה היה ער ופעיל בעניני הצבור. בגלל מחלת הילד וחוסר עזרה רפואית חזרו לתל-אביב והוא נעשה פועל בנין. ושוב נמשך לחיי כפר, יצא לעבוד בפרדסי פתק-תקוה, הצטרף לארגון ההתישבותי "יזרעאל" ונבחר למזכירותו, וכדרכו תמיד התמסר לפעולה לטובת הארגון והחברים מתוך אהבה ומסירות לאדם ולמפעל. משפחתה העבודה בפתח-תקוה חזר לעבוד כפועל בנין בתל-אביב, ומשנתמנה ב-1925 למזכיר לשכת העבודה כאב את כאב המובטלים וכשלא יכול לעזור השתדל