נו של רבי בנימין וואלף אייגר, בנו של הגאון רבי עקיבא אייגר. אחיו הקטן, הרב בפיטריקוב, מסר את רבנותו לבנו היחיד, רבי ברוך נחמן, בעל המחבר של הספר "בן הימין" (וורשא. תרנ"ט) ושל השאלות ותשובות בשם "בתי דינא" (וורשא, תרע"ד). האב רבי חיים דב, עלה לא"י עם בתו יוכבד (הנ"ל). הוא היה אחיהן של שתי הסבתות של הסופר והעסקן מרדכי בן הלל הכהן (ראה כרך ג', עמוד 1114). (במכתבו מיום א" תמוז תר"ץ לפנחס גראייבסקי, כותב מרדכי בן הלל , שבבואו לא"י בשנת תר"ן (1890) היה רבי חיים דב המורה דרך שלו בירושלים הדתית).
קבל חנוך מסורתי בחדר ובישיבות בירושלים ועשה חיל בלמודיו.
נשא לאשה את מנוחה רחל בת ר' שניאור שלמה זלמן סלונים (מצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי , בעל ה"תניא") ולאמה שרה גרוניה בת ר' ראובן הרץ יע קובסון, מוילנה.
בהיותו מחונן בכשרונות בהנהלה, בחרה בו עדת "אסטרייך-גליציה" בתור מזכיר ראשי לכולל "חבת ירושלים". במשך עשרות שנים מלא את תפקידו באמונה ובמסירות. היה הרוח החיה בפעולות הכולל הזה שהיה למופת. עשה רבות לחיזוק הדת בישוב בימים ההם.
היה מוכתר בתכונות נעלות של מנהיג צבורי חכם, חרוץ, בעל שכל ישר מעמיק וקולע אל המטרה. בעל נפש עדינה, אהוב וחביב על הבריות, עניו וטוב לב, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות וכו'.
נפטר בירושלים. ג' אייר תר"ץ (1.5.1930).
צאצאיו: חיה צפורה אשת הרב עזריאל זליג סלונים (ראה את הערך שלו בכרך זה), שניאור זלמן (ראה את הערך שלו בכרך זה), ברון בנימין, פנחס חיים, אלעזר נתן, לאה הודל אשת יעקב לימן, אסתר אשת המהנדס ציון השמשוני (המהנדס העירוני בפתח-תקוה), יוכבד אשת מאיר בטיש (מהנדס וקבלן לבנאות).
ד"ר דוד (ורנר) סנטור
נולד בשנת תרנ"ו (6.9.1896) בברלין (גרמניה).
לאביו סברין סנטור ולאמו אלישבע לבית גוטשלק. למד באוניברסיטאות מינכן, ברלין ופרייבורג, שם הוסמך ב-1919 לד"ר לכלכלה מדינית. מתוך חיבה ליהדות וליהודים גילה ענין בתרבות ובאמנות יהודים עוד בהיותו סטודנט צעיר והתמסר לפעולות תרבות בקרב הנוער היהודי מבני המהגרים ממזרח אירופה, שנשארו מעורים בהווי יהודי שרשי מ"המולדת הישנה", והוא הצטרף לחוג של יוצרי ה"פולקסהיים" (בית העם), שהשתדלו לטפח בנוער זה הבנה והערצה לערכי התרבות והאמנות היונקים מקרקע ההווי העממי, כדי להשריש בהם את ההויה היהודית כמקור להתעלות רוחנית. תוך מגע עם שדרה עממית זו למד גם את שפתה והיה אחד מהמעטים בין היהודים "הגרמנים מלידה", שידע לדבר אידית חיה ועסיסית, בלי כל זרות במבטא. כשוחר "הציונות התרבותית" למד גם עברית וכשוחר העממיות הצטרף אחרי מלחמת העולם למפלגת "פועלי ציון", אך פרש ממנה לאחר כמה שנים בגלל עמדתה ה"לאומנית" בשאלה הערבית, שהיתה שלא לפי רוחו ושאיפתו לצד קנות חסודה כלפי הערבים, באשר חוש הצדק שלו דרש להכיר בערבים כשותפים לבנין הארץ לטובת שני העמים, שהגורל מחייבם לחיות יחד ב"ברית שלום".
בשנים 1921-1920 היה מזכיר ואח"כ מזכיר כללי של משרד הסעד לפועלים היהודים בגרמניה.
ב-1922 נתמנה למנהל מחלקת הפליטים של הג'וינט באירופה. בתפקידו זה ביקר ברוסיה ופעל במספר ארצות אירופה המזרחית והמרכזית, ודיבורו עם הנעזרים הסיר את מחיצת הרשמיות מביניהם וליצור קירבה נפשית, שהיה בה מן התועלת לענין שעבד למענו.
ב-1924 עלה לארץ ועבד שנה כחבר המינהלה של "המשביר המרכזי" בתל-אביב. חזר לאירופה (1925) ועבד עד שנת 1930 כמזכיר כללי של הג'וינט באירופה. וכשנוסדה "הסוכנות היהודית" על בסיס של שותפות שוה