את סחורתו תוך התחרות עם מפעלים דומים בחוץלארץ.
כדי לעודד את הייצוא ולשמור על ההתחרות בין המפעלים, הציעו האחים מאיר להקים בנק מיוחד, שיטפל בעסקי ייצוא, יעמיד לרשות היצואנים ידיעה מקיפה בשטח סחר-החוץ, יתן להם את האשראי הדרוש בדביזים, יכוון את תעשיית הייצוא באופקים הנכונים.
בסוף 1955 פתחו את ה"בנק לייצוא בע"מ" - משרד ראשי בת"א, וסניף בחיפה. המנהלים הכלליים: משה ומרדכי מאיר. האח בנימין : מנהל כללי של מאיר - חברה להשקעות בע"מ, ומפעלי התעשיה שלהם.
בלי ייצוא - לא נוכל להתקיים, טוענים האחים מאיר.
יחזקאל מנדלמן (חצקל אפטייקר)
נולד בשנת תרי"א (1851) בפלונגיאן שבליטא. לאביו ר' מאיר מנדלמן ולאמו מינדל. בשנת תרט"ו (1855) עלה לארץ עם הוריו והמשפחה והשתכנו בדירה קטנה שבחצר ה"חורבה" בעיר העתיקה בירושלים, ואביו שהיה תלמיד חכם גדול, נתקבל למגיד שיעור בבית המדרש "מנחם ציון" שבחצר ה"חורבה". וכשיסד השר משה מונטיפיורי בשנת תר"כ (1860) מכספי עזבון השופט יהודה טורא מניו-אורליאנס את השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה (אז מחוץ לעיר) שנקראה "בתי יהודה טורא" ו"משכנות שאננים" (הגרעין הראשון לשכונת ימין משה) וניתנו הענקות מיוחדות למשתכנים הראשונים, מפני שיהודים פחדו אז ללון בלילות מחוץ לחומת העיר, והצפיפות בדירה הקטנה של משפחת ר' מאיר מנדלמן היתה קשה מנשוא, יצא גם הוא לדור בשכונה החדשה.
משם היה הולך בכל בוקר להגיד את שיעורו בביתהמדרש "מנחם ציון" ולוקח אתו את בנו הקטן יחזקאל ללמוד בתלמוד תורה "עץ חיים" מפי מלמדי הכתות ואח"כ גמרא מפי המלמד הנודע ר' מוני זילברמן. כשעבר את גיל בר-מצוה הגלה אותו אביו למקום תורה ושלח אותו ללמוד בישיבה בליטא (או ברוסיה הלבנה). זמן מועט אחרי בואו שמה מעד ונפל ונפצע בחטמו, ראה בכך עונש מן השמים על שעזב את עיר הקודש, חזר ירושלימה והמשיך ללמוד בישיבת "עץ חיים". גם כאן לא נמלט מן היסורים. בהיותו בן שבעעשרה חשק פעם בשבת להכנס העירה (מהשכונה שמחוצה לה) ולהתפלל בבית-הכנסת של ה"חורבה". זמן התפלה עבר מכבר ויחזקאל לא חזר. סוף-סוף נראה יורד מ"הר ציון" שממול לשכונה כשהוא ערום ופצוע והגיע הביתה כל עוד נפשו בו. כרגיל היו הולכים מהשכונה העירה דרך שער יפו ורחוב השוק, המוליך מרחבת השער לקצה הצפוני של רחוב היהודים, ובהיות רחוב השוק מעבר לרבים, כבר התרגלו בו הערבים לא לפגוע בעוברים ושבים, ואפילו שהם יהודים. אך הפעם אמר יחזקאל לקצר את הדרך, עלה ישר ל"הר ציון כדי ללכת מדרום לחומה עד ל"שער ציון" ולהכנס בו העירה לקצה הדרומי של רחוב היהודים. בדרך נקלע יחידי לבין ערבים, והללו התנפלו עליו, הכוהו ופצעוהו עד זוב דם, פשטו מעליו את בגדיו ולקחום ממנו והשאירוהו מוטל על הארץ ורק לאחר זמן רב התחזק וקם והלך הביתה. הוא נשא יסורי ארץ-ישראל באהבה ולא מאס בגללם בירושלים, כי מכאן אין לברוח, רק למד מהם לקח, שצריך לחזק ולהרחיב את הישוב היהודי בעיר הקודש, שיהודים לא יהיו מופקרים עוד להתעללות כזו בהתהלכם בעיר קדשם.
נשא לאשה את זלדה בת ר' בנימין ליליינטאל (ראה ערכו בכרך ו' עמוד 2569), וכשהגיע זמנו לשאת בעול הפרנסה למד מלאכת השחיטה ועסק בה שנים אחדות ושימש אגב גם כשליח-צבור (חזן). אח"כ למד את מלאכת הרוקחות ופתח בית-מרקחת בעיר העתיקה, שהיה מהראשונים בירושלים. והנה גזרה המלכות "גזירה", שאדם מחוסר "דיפלומה" (תעודת סמיכה) אסור לו להחזיק ולנהל בית-מרקחת, אך ברכישת הדיפלומה עדיין לא החמירו אז ביותר. ובכן נסע לעיר הבירה איסטנבול, למד שם כשנה את המקצוע להלכה ולמעשה, עמד בבחינה וקיבל דיפלומה, וכשחזר לירושלים נתקבל לרוקח בבית-החולים "משגב לדך" שבעיר העתיקה. שם עבד עשרות שנים, ולאחר זמן עבד אתו אחיו הצעיר ר' יהודה מנדלמן ואח"כ גם בן אחותו ר' אורי שבתי סלנט (שנקרא "שבתיל אפטייקר"). בבית החולים נתחבב מאד על הרופאים ולפעמים היה לן בתורנות בביתהחולים וממלא מקום הרופא במתן עזרה דחופה לחולה. כן היה מלוה את הרופא בביקורי בית ומכין מיד את התרופה מהחמרים ובכלים שהיה נושא אתו בילקוטו, כנהוג בימים ההם, ולפיכך היה חובש תרבוש לראשו, לבל יצטרך להסיר את מגבעתו בבית חולה לא-יהודי.
היה רגיש מאד כלפי יחס הזלזול מצד בעלי-החצרות הערבים בדייריהם היהודים שבעיר העתיקה, שהיו מתנהגים עמהם כאילו עושים להם חסד בהשכרת הדירות בכסף מלא, ולפיכך היה פעיל בכל תעמולה ליציאה מהעיר העתיקה לשכונות חדשות. כך היה מראשי המדברים למען יסוד השכונה נחלת שבעה, שהיתה הראשונה