עובדים לאומית, חבר מרכז קופת חולים לעובדים לאומיים, חבר ועדת הערעורים המרכזית של מרכז לשכות העבודה, חבר הנהלת קרן ביטוח פועלי בנין של ה. ע. ל. אח במיסדר בני ברית.
היה ציר הקונגרס הציוני הכ"ד וחבר הועדה שלו לעניני הנוער והחלוץ, ציר בועידה העולמית של ברית חרות-הצה"ר, וכן ציר בכל ועידות חרות.
פרסם מאמרים בעתונות היומית על בעיות עבודה.
צאצאיו: אריאלה (על שם הגבור אריה יצחקי, גונדר באצ"ל), בנימין.
ד"ר דוד כהן
נולד בשנת תרמ"ה (17.8.1885) בצ'יביזובקה מחוז בוריסוגליבסקי פלך טאמבוב, שברוסיה הפנימית.
לאביו שלום (מוסמך לרבנות, עסק במסחר) ולאמו רחל. למד עד גיל בר-מצוה בחדר ואח"כ בגימנסיה שבעיר המחוז, ומשנתקבל אביו למנהל טחנות בפלך טומסק שבסיביר ועבר שמה עם המשפחה, המשיך דוד את לימודיו בגימנסיה בטומסק וגמר בהצטיינות וקבלת מדליתזהב, וכך גמר אחר-כך גם את לימודי הרפואה באוניברסיטת טומסק, בהצטיינות ובמדלית-זהב, והוסמך לד"ר לרפואה. להישגים אלה הגיע תוך שנים של עמל קשה גם בלימוד עצמו וגם בעבודה להוצאות הקיום והלימוד. באותן שנים נתנסה בעבודות שונות: מגיה עתון, עוזר לרוקח, קופאי בבית-קפה, נותן שיעורים, מעסה וכו', ומהכנסותיו שילם את אף שכר הלימוד של אחיו. (שלשה בנים ושלש בנות היו במשפחה; אחד מאחיו. אברהם הנו רופא וציוני פעיל בניו-יורק, ואחת מאחיותיו, מניה איזקסון, היא אשת רופא ואחות ראשית בסיטי הוספיטל שבסאן-פראנציסקו).
ב-1910 נשא לאשה את צפורה (ציפה) בת יעקב יביילב (סוחר).
ב-1913 גויס לצבא הרוסי בתור רופא צבאי. שימש כרופא ראשי במלחמת העולם בחזיתות דווינסק, קאוקאז, קרים ומקומות אחרים. אחרי המלחמה היה רופא פרסי וב-1921 נתמנה לרופא מחוזי מטעם השלטון הסובייטי.
ב-1922 עלה לארץ, התישב בצריף ברמת גן ושימש רופא מטעם קופת חולים לכל הסביבה (רמת-גן, שכונת בורוכוב, בני ברק). במשך השנים המשיך כרופא צבורי בתקופות שונות מטעם מוסדות אחרים: רופא חלקי מטעם "הדסה", המועצה המקומית רמת גן, קופת חולים עממית במושבות, קופת חולים לעובדים לאומיים, המרפאה העירונית של רמת-גן, ובשנותיו האחרונות שוב במרפאה של קופת חולים לעובדים לאומיים. כן שימש שנים רבות בתור רופא בבתי-הספר ועסק גם בפרקטיקה פרטית. פעל בהתנדבות גם במגן דוד אדום, גוש דן, שב1945 בחר בו לנשיא-כבוד, וכן היה מרצה מטעם מגן דוד אדום בקורסים לעזרה ראשונה.
במשך שנים רבות היו תנאי עבודתו קשים מאד: אזור נרחב ללא דרכים סלולות וללא תחבורה ואמצעי תחבורה נוחים, אך הוא התחשב יותר בקשיים ובסבל של החולים ומשפחותיהם והוא נענה לקריאה יומם ולילה, ובהתחשב בריחוקו של בית-מרקחת היה נושא בילקוט גב תרופות שונות מבית-מרקחת הקטן שהחזיק בצריפו, לבל תשתהה התחלת הריפוי של החולד, עד שיוכלו להביא לו את התרופה ממרחקים, ורק פשנתן לו אחד ממוקיריו חמור, היה מעמיס את בית-המרקחת המיטלטל על גבי חמורו. הוא הכיר גם את מצבם החמרי של חוליו וידע מתי לסרב לקבל שכר-טרחה אף אם הציעו לו, ובן ידע היכן צריך לאלץ את החולה לקבל ממנו את התרופות במחיר אמירת תודה בלבד.
גם בתור רופא שירת במסירות-נפש את הציונות והמולדת. שירת בתור רופא ב"הגנה", בטיפול במעפילים ובהגשת עזרה רפואית ללוחמי המחתרת. בתקופת מסוימות היו ניגודים חריפים מאד בין כוחות ה"הגנה" הרשמית והמחתרות של ה"פורשים", שברמת-גן היה אחד מבסיסיהם הצבוריים החזקים ביותר. אך הוא היד. רופא נאמן ומסור גם לאלה וגם לאלה, וכן מילא את חובתו הרפואית גם לאנשי המשטרה הרפואית שפנו אליו במחלותיהם. אבל כשאחד מהם בא לחקור אותו בדבר "מתנקשים" שנפצעו, לא הכחיש שנתן להם עזרה רפואית, אך סירב בהחלט למסור כל ידיעה שהיה בה כדי לגלות את עקבותיהם, וחוקרו הרגיש חובה אנושית לשנות את העובדות ברשימותיו על החקירה, לבל יבולע לרופא הנאמן לחוליו והמסרב לעזור למשטרה.
השתתף בכינוסים רפואיים בארץ ותמיד שקד לקיים את המגע עם החידושים ברפואה, ואף בשכבו בימיו האחרונים בבית החולים המשיך להגות בספרים ובכוחתיו האחרונים הלך לשמוע הרצאות בכינוס רפואי באולם בית-החולים.
נפטר ברמת גן, י"ב אדר תש"י (1.3.1950) ונקבר בנחלת יצחק.
צאצאים לא היו לו, אך השאיר אחריו בן מאומץ, יחיאל בל , שאימצו ב-1935 בגיל חמש, אחרי מות אמו וגידלו כבן.