על חשבונו, וכן הביא משם כלי-עבודה שונים בחקלאות - ולמרות היותו ממשפחה חסידית לפי נוסח יהודי פודוליה התישב בעקרון בין ה"מתנגדים" ה"ליטאים". כאן התמסר לחקלאות לכל ענפיה. עסק בגידול תבואות, מספוא, ירקות, טבק, גפנים, עצי הדר, וביחוד אתרוגים, ובחיבה מיוחדת גידל פרות ושוורים, והדריך את חבריו במושבה ואת הפועלים בכל ענפי העבודה. עם זה היה קובע עתים לתורה בשעות הלילה ועורך "תיקון חצות".
כמעט כל ימיו היה חבר ועד המושבה, בורר בסכסוכים רבים לשביעת-רצון כל הצדדים, ומיצג המושבה וסביבתה בפני השלטונות הטורקיים, שידע את שפתם עוד מעת היותו נתין טורקי בדוברודז'ה, ובשנת תרס"ג יצג את מושבתו כציר באספה המכוננת של ארגון הישוב, שהתכנסה בזכרון יעקב ביזמת מ. אוסישקין .
אחת מבנותיו, רחל , נישאה להמורה-הסופר-העסקן יהודה גור (לפנים גרזובסקי ), ובני משפחתו המסועפת פעילים בכל ענפי העבודה בארץ.
נפטר בעקרון, בערב שבת, כ"ט חשון תרע"ז.
יצחק יעקב הלבן
נולד בחברון, בשנת תרכ"ז (1867), לאביו אפרים , שעלה בראשית המאה ה-19 עם עלית חסידי חב''ד. למד בחדרים ובישיבה. נשא לאשה את חיה בלומה בת ר'צבי הכהן מירושלים, והיה מורה ומזכיר העדה בחברון.
בשנת תרנ"ח עבר לירושלים ועסק בבנין בתים בשכונות החדשות מחוץ לחומה. ביקר בארצות שונות בשליחות מוסדות ירושלמיים. היה חבר פעיל בלשכת "אחוה", משכיל, פרסם מאמרים ב"החבצלת" וב"השקפה" של בן-יהודה . אחד הקנאים תקף אותו בדברים על שהוא כותב בעתונו של "המשומד" בן-יהודה, ועל זה השיב לתוקפו בסטירת-לחי. את בניו הכניס ללמוד בביתהספר למל. גם בגלל זה רדפוהו הקנאים ושללו ממנו את מקומו בכותל המזרח בבית-הכנסת של חסידי חב"ד.
צאצאיו: משה, דוב, יוסף (עובד בהנהלת הסוכנות היהודית), אפרים, נחמה (אשת מנשה מאני ), שושנה (אשת משה גלאזר), רחל (אשת יוסף בלוך) .
נפטר בירושלים, י"ח כסלו תש"ז.
מיכאל (מיכל) וינר
נולד בצפת, בשנת תרכ"ב (25.11.1861), לאביו ראו בן דוד . למד בחדרים ובישיבה.
נשא לאשה את הגברת זיסל בת משה דוד גרינ ברג מצפת, שעלה ארצה מרוסיה בגיל 13 שנה מאימת "החוטפים" (שחטפו אפילו נערים למסרם לשרות בצבא הצאר - בזמן שלא היתה חובת-צבא אישית על היהודים, אלא הקהלת היתה חייבת לספק מספר מסוים של חיילים).
לאחר שנים אחדות, כשהבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד עשה נסיונות במטעים שונים ביסוד המעלה, ירד מיכאל וינר שמה ונתקבל לעבודה כפועל חקלאי. לא פעם חלה בקדחת ותמיד קם והמשיך לעבוד.
בשנת תרמ"ו נבחר מטעם הפקידות של הבארון להיות בין המתנחלים החלוצים במושבות שהבארון עמד להקים על השטחים הנרחבים בגולן (ממזרח לכנרת ולירדן, בשטח סוריה כיום). יצא לדרך עם אשתו ברכיבה, שבתו יום שבת במערה בדרך, בסביבה רחוקה מכל ישוב. עמלו וקדחו וסבלו ככל חלוצי גולן הראשונים, ללא עזרה רפואית וללא בטחון צבורי, בסביבה פראית ומופקרת.
כשחוסל הישוב העברי בגולן בגלל גזירות השלטון שבדמשק חזר ארצה ובתרנ"ו נבחר להצטרף למתנחלים במטולה. סבל גם שם את חלקו בעמידה בפני התקפות הדרוזים ובשאר התלאות. עבד בשקידה והיה שנים אחדות חבר ועד המושבה.
בעת התמרדות הערבים נגד הצרפתים בצפון הארץ באביב תרע"ט שלח את משפחתו לחוה של חברת יק"א בביתניה והוא עצמו החזיק מעמד במטולה, שהיתה אז בקו האש, עד יום י"א אדר ההיסטורי, כשנפלו יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנה על תל-חי. משנעזבו אח"כ