בתר"ן נבחר על-ידי הפקידות להתנחל במושבה הקטנה מאיר שפיה שיסד הבארון. התחיל שם את החיים והעבודה מבראשית, נשא בכל הסבל של חלוצי המקום ועודד את חבריו לעמול למען העתיד. (אחר זמן עזר בנסיונו החלוצי ובעבודתו למיסדי גבעתעדה ועתלית בעליה על הקרקע ובהכשרת המקום).
נשא לאשה את קיילה בת יהודה לוקאצ'בסקי (בקנשטין) מווילקובישק, ליטה, שהתגורר זמן-מה בייקאטרינודאר, קאוקאז, עלה ארצה עם משפחתו והתישב כאכר בזכרון-יעקב, וכאן נפטר בי"א טבת תרפ"א). קיילה ילדה לו שני בנים ושבע בנות והיתה לו לעזר בעבודות המשק והבית עד זקנה ושיבה.
פיתח את משקו בענפים רבים וסיפק ממנו את רוב צרכי הבית, אפילו יין וקוניאק הכין בעצמו מפרי כרמו; גידל טבק ממין משובח ביותר; התמחה בגידול עצי תות ותולעי משי ומשפחתו ארגה משי מתוצרת-בית, שבמלחמת-העולם הראשונה השתמש בו אף הד"ר הלל יפה , אז רופא בזכרון-יעקב, לצרכים רפואיים (חבישת פצעים ותפירת ניתוחים). רבים באו לסייר את משקו כדי ללמוד ממנו, ביניהם אף חקלאים לא-יהודים. קיבל אות-הצטיינות מהממשלה הטורקית ושלש הצטיינויות מאת ממשלת פלשתינה (א"י) בעד תוצרת משובחת של משקו (תולעי משי ותעשיות-בית שונות) שהציג בתערוכות חקלאיות, ושתילי הגפן והזית שלו זכו לשם טוב בארץ. השקיע עבודה רבה בנטיעת חורשת-הארנים של שפיה.
כמוכתר המושבה סייע לישראל בלקינד להשיג מהפקידות את הבנין של בית-ההבראה לאכרים, כדי להקים בו את המוסד החינוכי "קרית ספר" בשביל 50 יתומים שהוריהם נרצחו בפרעות קישינוב. כן עזר לקיום המוסד במשך כל זמן היותו בשפיה.
ביתו היה פתוח לאורחים ושימש מרכז לפועלים שבכפר, מהם התופסים כיום עמדות מכובדות בחיי הישוב בענפים שונים, ובביתו נוסד "השומר" בפסח תרס"ט. פועליו הוקירוהו וחיבבוהו בשל יחסו הידידותי והוראתו רבת-הערך בחקלאות, וכן בשל מסירותו הרבה לארץ ולהחיאתה משממותיה, ובמלאות לו 75 שנה זכרוהו ורשמוהו בספר הזהב של הקה"ק. רבים מאנשי ההנהגה והספרות ביקרו בביתו ובמשקו וראו בו מופת לכושר הארץ לשוב לפוריותה בידי ישראל.
במלחמת-העולם הראשונה הרבה לפעול למען סידור הגימנסיה הרצליה בשפיה, אחרי צאתה מתלאביב בעת הגירוש הכללי באביב תרע"ז ושקד על הספקת צרכי המזון של התלמידים, וכן הרבה לעזור ליתר המגורשים והפליטים. בהארחה נדיבה ומתנות נפוליונים של זהב לפקידי השלטון הטורקי שיכך את כעסם הרשמי כשבאו להציק ל"מהגרים", וביחוד בעת שחיפשו אחרי יוסף לישנסקי , איש המחתרת העברית "נילי", שהוא עזר לא מעט להסתרתו, - וכך הצליח למנוע פגעים רבים מהיהודים הנרדפים.
השתתף ביסוד לשכת בני ברית "אדולף קראוז" בזכרון-יעקב והיה תמיד מאחיה הפעילים.
יוסף סופר
נולד בירושלים, י"ד אייר תרכ"ט (1869), לאביו ר' יעקב , סופר סת"ם, כותב הגיטין בבית דינו של רבי שמואל סלנט , בן ר' יצחק חשין (המכונה ר' איצלה חסלוביצר ), שעלה ארצה בשעתו מחאסלאביץ, פלך מוהילב, רוסיה הלבנה, בזרם העליה של תלמידי הגר"א. (נסע בספינת-מפרשים שטולטלה במשך חדשים אחדים בלי מצפן על פני הים עד שהגיעה חזרה למקום מוצאה, ואח"כ יצא שנית לדרך עם החבורה והגיעו בשלום).
למד בתלמוד תורה ובישיבת "עץ חיים" ואביו לימדו את מלאכת הכתיבה של סופר סת"ם. נשא לאשה את חיה שרה בת ר' אברהם אריה הלוי האמבורגר (אחד מחמשת האחים שעלו עם אביהם ר' משה , תלמיד ה"חתם סופר") ונולדו להם 7 בנים ושתי בנות. שנים אחדות אחרי חתונתו עסק במלאכתו הנ"ל, עד שמחלתעינים הכריחתו לחדול ממנה. עבר ליפו ופעל שנים אחדות כמלמד בת"ת שערי תורה ואח"כ החזיק ביתמלון, שהתקיים עוד שנים אחדות אחרי שובו מגלות דמשק, שנקלע אליה בעת הגירוש הכללי של יהודי יפו ותל-אביב במלחמת-העולם הראשונה.
בירושלים היה פעיל בהתנדבות בחברה קדישא וגם ביפו ותל-אביב המשיך בפעולתו זו. למעלה מעשרים שנה היה משגיח ראשי על הכשרות בבית-המטבחים של תל-אביב. פעל הרבה למען אחדות הקהלה נגד מגמות הפירוד של חרדים קיצוניים. היה יו"ר חברת ביקור חולים ולינת הצדק. פעל יחד עם עסקנים אחרים למען יסוד המרחץ והמקוה של הקהלה ברחוב פינס. הפריש מעשר מכספו לצדקה ותמך במוסדות התורה והחסד בירושלים ובתל-אביב. שקד על לימוד התורה והקבלה יומם ולילה והרביץ תורה ברבים בחברת "שוני הלכות". יסד את מנין ותיקין בביהמ"ד של ת"ת "שערי תורה" והתמיד להתפלל בו עד ימיו האחרונים, ונשאר דבק בשכונת נוה שלום כדי שלא להפרד ממנין זה. קרא בתורה בדייקנות למופת לפי כללי הדקדוק. שקד על מעשי חסד ונתחבב על כל מכיריו בגלל מדותיו התרומיות ויחסו הטוב לכל אדם. פעם אחת יצא לזמן קצר מהארץ בשליחות מוסדות ירושלמיים,