יצחק הלל כהן
נולד בעיירה בבסרביה בשנת תרל"ו (1876).
לאביו משה (רב וסופר) ולאמו גיטל. בילדותו עברו הוריו, המטופלים בילדים רבים, לעיירה מחמודיה (חבל דוברוג'ה שברומניה), שם כיהן אביו כרב.
קיבל חינוך תורני וחילוני. גדל בבית ציוני, כי אביו היה חדור הכרה לאומית (מת בדמי-ימיו).
בהיותו עול-ימים, בן שלש-עשרה שנה, עלה לארץ ישראל, בהחבא באנית-משא, שהפליגה לחוף יפו (1889). בהגיעו לארץ הלך לראשון לציון, שם עבד כשוליה בנגריה. הועד המקומי שם לב לנער הרך והנבון, ושלחו ללמוד בבית-הספר החקלאי במקווה ישראל.
בסיימו את בית-הספר העלה לארץ את אמו האלמנה ואת שש אחיותיו. שני אחיו, דוד ואהרן כהן, עלו מיד אחריו וגם הם למדו במקווה ישראל והיו ממייסדי כפר-תבור וחיו בו עד יום מותם (צאצאיהם ממשיכים בכפר-תבור).
היה ממתנחליה הראשונים (מיוצאי בסראביה) של באר-טוביה.
ב-1895 נשא לאשה את חנה בת נחמן מרקוס (ראה כרך א').
ב-1896 נפצע קשות בראשו בסכסוך קרקעות עם ערבים.
שנתיים ניהל את כרמי הזיתים ברחובות אצל אהרן אייזנברג. במלחמת העולם הראשונה שירת זמן-מה בצבא הטורקי. לאחר שחרורו מהצבא המשיך את לימודיו.
ב-1924 הוכתר בתואר אגרונום מוסמך על-ידי ה"אינסטיטוט הטכני להשתלמות חקלאית" בפאריס.
בעוזבו את באר-טוביה עבר לתל-אביב ופתח בית-מסחר לזרעים, המתנהל עד היום על-ידי נכדיו וחתנו רפאל כהן (ראה כרך זה).
נפטר בתל-אביב, ד' תשרי תש"ט (7.10.1948). ונטמן בבית-העלמין בקרית-שאול.
צאצאיו: שרה (אשת יעקב שמולביץ-שמואלי ), משה (ממייסדי מושב-העובדים תל-עדשים), מלכה (סופרת, אשת רפאל כהן, ראה ערכה בכרך זה).
(מ. ה.)
משה שנקר
נולד בעיירה דונביץ (פלך פודוליה שבאוקראינה), ז' באדר תר"ס (1900).
לאביו אריה (חסיד, בעל בית-חרושת לאריגים ולצמר-גפן) ולאמו ביילה בת חיה הייניס (נפטרו לפני מלחמת העולם השניה, רוב בני-המשפחה ניספו בשואה).
קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובבית-המדרש. השכלה כללית רכש לו באופן עצמאי.
כמתמיד בבית-המדרש נתפס לציונות ולספרות העברית. "הציץ ונפגע", בקוראו בהסתר את יצירותיהם של סופרי ההשכלה ושל דורנו.
בנעוריו גמלה ההכרה בלבו להמרות פי אביו ירא-השמים הקנאי, למרוד באורח-החיים הגלותיים, לקרוע צוהר לעולם הגדול, בנושאו עיניו לציון.
ב-1917 לאחר המהפכה הרוסית, שהפילה את משטר העריצות של הצאר ועוררה שביב-אור ותקווה בלב יהודי רוסיה, כאשר קיבלו כל הזכויות האזרחיות, המדיניות והלאומיות - ברח מהבית ונסע לאודיסה, שם התנסה בכל עבודות מזדמנות, בדוחק השתכר כדי-מחייתו, היה שרוי במחסור, בחינת "לחם צר ומים לחץ".
רצה להתקבל לישיבה "מטעם" (ישיבה מאושרת על-ידי השלטונות הרוסיים), הצליח בבחינות של תלמוד ותנ"ך, אך נכשל בבחינות של השפה הרוסית וספרותה - ולא נתקבל.
פנה למשורר חיים נחמן ביאליק (ראה כרך ט'), שהתגורר אז באודיסה, ותינה בפניו את עקת-נפשו וביקש ממנו עזרה בעבודה כלשהיא. ביאליק האיר לו פנים, שוחח אתו בלשון-נועם, בחנו בעברית, וכאשר