נרחב לפעולות צבריות חשובות לטובת הקהלות שבקר בהן והתחבב על כל ראשי הקהלות ופרסיהן.
באחד מבקוריו בגרמניה העניקה לו קהלת פוזן אזרחות פרוסית וע"י זה היה לנתין גרמני.
עוד בשנת תרכ"ד עמד על חשיבות הגניזה בבית הכנסת בקהיר (מצרים העתיקה).
הוא עסק גם בחקירת קדמוניות ארץ-ישראל ופרסם בענין זה כמה מאמרים בעתוני זמנו, וביחוד ב"הלבנון" של חתנו. הוא הראשון שגילה את מהותה האמתית של "מערת בני חזיר" בשיפולי הר הזיתים וכן כתב דבר- מחקר בענין המטבעות הישראליות הקדומות, ''יד אבשלום", קבר שמעון הצדיק, ועוד. הוא היה מעודד את הרב אריה ליב פרומקין ומאמץ את ידיו לחבר את ספרו "תולדות חכמי ירושלים". מכתבו אליו פורסם בספרו של פרומקין מסע אבן שמואל (ירוש. תרל"א). כמו-כן השתתף בפועל בחברת "פתח-תקוה" שעמדה לקנות את אדמת יריחו בשנת תרל"ב.
שאר ספריו שחבר: "אגרת תימן השניה" נגד משיה השקר יהודה ברבי שלום (מארי שוברי אל כוחלי - שהופיע בזמן בקורו בתימן), "אגרת הפרידה לרבני איטליה"' "אלדד ומידד"' "מים חיים"' "עדות ביהוסף" והכין לדפוס את החלק השלישי מספרי "אבן ספיר" והחל כבר בהדפסתו וטרם הופיעי הגליונות הראשונים נפטר והכ"י הלך לאבוד ספר"אבן ספיר" יצא מחדש עם מבוא והערות מאת אברהם יערי בהוצאת האחים לוין-אפשטיין ושות', ירושלים תש"ה.
נפטר בירושלים, ו' תמוז תרמ"ה. צאצאיו:הניה ברינה אשת יחיאל ברי"ל ממיסדי "הלבנון'' ועורכו;טויבא אשת אליהו גודאל מעולי אנגליה הראשונים, ממיסדי השכונות מאה שערים, בית ישראל ושער הפנה מחוץ לחומת ירושלים, אגודת "שבת אחים" להתישבות בפתח-תקוה ועסקן מרכזי בירושלים :ויטל אשת הרב שמואל ברוך מראשי עדת הספרדים בירושלים ;זלמן נתן מסופר- "הלבנון" (הז"ן) הראשון שהביא ריחיים לטחינת הקהוה בירושלים.
בנימין זאב מסופרי "הלבנון" (בז"ה) תלמיד חכם גדול ואיש מעשה.
מנחם מנדיל מקאמניץ (בוים)
נולד בבריסק-דליטא פלך גרודנה, כפי המשוער בשנת תק"ס (1800), לאביו ר' אהרן , מחבר הספר "סייג לתורה'' (יצא בלבוב בשנת תק"ע). קיבל חינוך תורני והרגיש משיכה לארץ הקודש עוד מילדותו, וכשהלה מחלה קשה בעודנו נער נדר. שאם יקימהו ה' מחליו יעלה להתישב בארץ-ישראל. אך הוריו לא עזרו לו למלא את נדרו.
בעודו בחור צעיר השיאו לו לאשה את ציפה בת ר' אורי ליפא מקאנזניץ-דליטא , וביום חתונתו התעקש וסירב ללכת אל החופה עד שהסכימו הוריו והכלה והוריה, שאחר- החתונה יעלה עם אשתו לארץ הקודש. אולם למרות כל ההסכמות לא נסתייע הדבר בידו במהרה, ובינתים עסק במסחר בקאמניץ והוליד בנים ובנות, אך לא ויתר על שאיפתו.
בר"ח ניסן תקצ"ג קיבל פספורט מאת שרהפלך הנסיך דולגורוקוב, יצא מקאמניץ עם בני-ביתו בעגלה בערב ר"ח תמוז ובארבעה שבועות הגיעו לאודיסה, שם מצא אנית-קיטור עד איסטמבול, אך חישובים מעשיים הניעוהו להעדיף את הנסיעה בכלי-השיט המסורתי כמנהג האבות - בספינתמפרשים. הפליג מאודיסה ביום י' אב ואתו היו בספינה כ-30 יהודים, ביניהם השוחט ר' שלמה מוילנה, ושני ספרי תורה. כשעגנה הספינה ימים אחדים באיסטמבול הלך שם אל החברה קדישא לשאול (לשם "היתר עגונות") בדבר זהותם של יהודים שנספו בספינה שטבעה לפני שנה ובספינה ההיא היה גם אחד מעיר מולדתו. בר"ח אלול תקצ"ג הגיע עם משפחתו לחיפה, עלה והתישב בצפת והצטרף לכולל הפרושים תלמידי הגר"א, שנוסד שם עוד בשנת תק"ע בעת העלית הראשונה של הפרושים.
זמן מועט אחרי בואי'. בראשית תקצ"ד, פרצה מגפת הדבר, בה נספה גם בנו, וכך כותב הוא על אסון זה: "ונפל ממנו רב עד החנוכה, ותודות לה, שהצילני מזה, אותי ואת אשתי, אך בני מת בעת ההיא, וזכה להקבר בא"י בר"ח כסלו ".
באותה שנה עברו עליו מוראות ה"ביזה" של מרד הפלחים, שכילו את זעמם על השלטון המצרי של איברהים פחה בהתנפלות על היהודים ובתיהם (תיאורי 33 ימי השוד וההפקרות שפירסם בספרו דומים בהרבה פרטים להשתוללות הבוזזים הערבים בצפת בעת פרעות אב תרפ"ט). אח"כ נתנסה גם במוראות הרעש שהחריב את צפת (כ"ד טבת תקצ''ז