להרוס את הכל, פרט למקומות הקדושים. במוצא נטע ארז בקרבת ביתו של האכר שמואל ברוזא שעשה עליו רושם רב בקנאותו ובהתמדתו למרות התנאים הקשים באדמה הסלעית.
עצם דחיית הפגישה עם הקיסר לא בישרה טובות. סימן רע שני היו המחיקות שמחק אחד הפקידים מתוך נאומו של הרצל . רצה הגורל שתאריך הפגישה נקבע ל-2 בנובמבר, יום שבו ניתנה הצהרת בלפור כעבור 19 שנה. הרצל קוה שמפגישה זו תצא ההצהרה הגרמנית. אך השיחה נסתיימה בלא כלום. ללא תשובה חיובית או שלילית. מליצות סתמיות. הקיסר אמר: "הדבר מעניין, הוא טעון עוד דיון מפורט".
ובזה נסתיים המסע הארוך והתקוות הרבות שניתלו בו. הרצל מהר לצאת את הארץ וביחוד לא רצה לשהות ביפו זמן רב. עלה על אניה ראשונה שנזדמנה לו. ביומנו רשם: "ארץ ישראל בערה תחת רגלי, אילו ראתה טורקיה את הנולד היתה מוכרחה לסכל את משחבתי''.
מהר מאוד נגוזו גם התקוות שאפשר היה לתלות בסתמיות התשובה. פורסמה הודעה רשמית ובה סופר בין יתר ההודעות על הפגישות הרבות של הקיסר גם על פגישה עם נציג ציוני ודובר בעניני החקלאות בארץ. כל הפגישה לא היתה לפי זה אלא ענין של מה בכך.
ב-27 בפברואר 1899 הוברר לו להרצל סופית מדברי הארכידוכס מבאדן שאין גרמניה רוצה להסתכן בענין זה.
הרצל מסר דו"ח לועד הפועל הגדול על כל המו"מ.
התקוה האחרונה מקו מדיני זה עוד היתה בהשגת הסכומים הכספיים הגדולים שאפשר יהיה להעמידם לרשות טורקיה תמורת צ'רטר. טורקיה נהלה משא ומתן עם בנקאים צרפתיים וצריך היה לעמוד בהתחרות. אבל הכסף לא היה. הבנקים הגדולים החרימו את ההחתמה על מניות הבנק. המצב הכלכלי הקשה ברוסיה הפחית גם את המכירה העממית. הרצל נותן ביטוי למצבו במלים אלו: "אני נמצא במצב רוחו של פאוסט לפני חתימתו על החוזה עם השטן. מי שיבטיח לי היום את הסובסקריפציה של הבנק, אני מוכן למכור עשר שנות חיי".
אך לא נמצאו קופצים על הבטחה זו, כאילו ידעו שמקח טעות הוא זה, כאילו ידעו שאין לו עוד להרצל עשר שנות חיים.
ליתר צרות החלו ברוסיה לרדוף את הציונות כי זיהו אותה עם תנועת הסוציליזם המהפכני. נאסרה מכירת המניות. הרצל התאמץ לקבל ראיון אצל הצאר. בהאג נתכנס קונגרס השלום במאי 1899. הרצל חפש קשרים באמצעות הסופרת המפורסמת בוטה פון סוטנר. הקונגרס השלישי התכנס באמצע אוגוסט (18-15) בסימן האכזבות האלו. הרצל ניסח בפניו את תביעת הצ'רטר. עיקר פעולתו של הקונגרס היה בשטחים מעשיים אירגוניים, ההסתדרות הציונית גדלה וצריך היה לדאוג לשכלולה הארגוני. בכל זאת עורר הקונגרס אכזבות רבות לאחר התקוות הרבות של ימי ההתלהבות הראשונה.
מצבו החמרי של הרצל מחמיר אף הוא. בכל זאת הוא עומד בסרובו לקבל משכורת מהקופה הציונית. הוא ממשיך בכתיבה ב"ניי פריי פרעסע" למרות הסכסוכים עם בעליה. כמו כן הוא ממשיך בכתיבת מחזות, מהם שהועלו בהצלחה על הבמות. "סולון בלודיה" (שהועלה בתיאטרון "אהל" בשנת 1949) נכתב בשנת 1900.
הקונגרס הרביעי נתכנס בלונדון. שם את נקודת הכובד על פעולות הבנק. אבל גם האכזבות מעזרת גרמניה-טורקיה השפיעו על הרצל לחפש משענת חדשה באנגליה. לקונגרס באו ארבע מאות צירים. הקונגרס עמד בסימן ההגירה, ליתר דיוק. הבריחה שהחלה מרומניה. המונים המונים החלו עוזבים את הארץ הזו, ועדין לא יכול היה הקונגרס הציוני לשמוע מפי המנהיג את המלה הגואלת שנמצא חוף המבטחים.
הוא יצא מקונגרס זה עיף מאוד, קודח, אנמית המוח מדכאת מאד את איש המחשבה המתמידה. זיק של אור נראה פתאום, כשנדמה היה שיוכל לרכוש לעצמו את הבעלות על "ניי פריי פרעסע" ולהגשים על ידי כך את החלום הגדול: עתון יומי לרשות הציונות. אביו מוכן לעזור לו בזה מבחינה כספית. אביו שאינו איש-רוח ולא איש פוליטי, נותן את אמונו המלא בבנו הגדול ועומד לימינו. פעם אף היה ציר לקונגרס.
ב-2 במאי 1901 רושם הרצל ביומנו: "היום מלאו לי ארבעים ואחת שנה, עוד מעט תמלאנה שש שנים למיום התחילה תנועה זו שעשתני זקן, עיף ועני".
חמשה ימים לאחר שרשם רשימת-עיפות זו קבל ידיעה משמחת-למחצה. השולטן הסכים לקבל את פניו, אך לא כנציג הציונות, כי אם כעתונאי. "גם זו לטובה".
ב-17 במאי 1901 נתקבל ע"י עבדול חמיד. בראיון של שעתיים הציע הרצל לשולטן במישרין עזרה כספית. המו"מ המפורט נמשך עם איבראהים ביי. בתוצאות השיחה נתבקש להכין תכניות מפורטות להבראת הפיננסיים הטורקיים.
להרצל הוצעה אות הצטיינות טורקית מדרגה שניה. הוא דחה אותה בגאוה. מיד הודיע לו שיקבל את הסרט הכחול של המג'ידה הנעלה ביותר. כמתנה שלח לו השולטן עניבה משובצת יהלומים.
הקונגרס החמישי נתכנס שוב בבאזל בסוף דצמבר 1801. בקונגרס זה נוסדה הק.ק.ל. נתארגנה האופוזיציה של ה"פרקציה הדימוקרטית". הרוח החיה בה היה ד"ר חיים ווייצמן , בעיות התרבות שהועלו מדי