שהופיע בארץ והחריב את כרמי השקדים הצעירים, תקותם של בני באר-יעקב. כתוצאה מחורבן זה, ומימי המלחמה בכללה, היה מוברח למכור 50 דונם אדמה כרם שקדים, ולהחל מחדש בנטיעת 50 דונם פרדס עצי הדר, ושפל המצב החמרי השפיע כמובן עליו והוסיף לערער את בריאותו. אף על פי כן השתדל להתגבר על כל המצבים והמשיך במלחמה בטבע ובמצב החמרי הקשה. קנה שני גמלים ויהי מחמר אחריהם בהובלת זיפזיף לבניני תל-אביב בתקופת פריחת בנינה. ויהי תמיד, אף ברגעי המחסור והסבל האל-אנושיים, כבאותה מסיבה של אזרחים ופועלים בראשון-לציון טוב לב, מאמין ומקוה ופותר את הבעיה הקשה בתנופת יד והגיון קר שנבע מתוך תוכו של לב חם, אוהב מאמין בסוף הטוב לישראל בארצו - כי יבוא. וכאיש העבודה, אף בזמן שכבר נטה לכרוע תחת עולה ומעמסתה, הוסיף בעבודת הנמלים - בטוריה, או במחרשה ביד, או בחמרו אחרי הגמלים.
בערוב יומו חלה במחלת הסוכר. ושוב הושפעה בריאותו - מיריה שירה בו ערבי ברמלה, שעל ידה נשתתקה עצם מעצמותיו, ועל כל אלה הוסיפה טרומבוזה שלקה בה, כוחותיו שאפסו עזבוהו, ונפטר בבאר-יעקב, ח' אדר שני תש"ח (19.3.1948).
השתתף במאמרים בקונטרסים של "פועלי ציון" בעריכתו של יצחק בן-צבי.
כל ימיו חבר ב"הגנה" ובשמירה.
היה חבר המועצה של "פרדס".
נשא לאשה את סוניה (שרה) בת נחמן פרובר. צאצאיו: פנינה אשת בצלאל ירקוני, עמוס, עובד (בסולל בונה בת"א), רות (במשק בבאר-יעקב), עזריה (מנהל עבודה אצל האפוטרופוס לרכוש הנטוש במדינת ישראל), יגאל (מנהל החשבונות ביכין. החליף שם משפחתו ל - דרור).
(שלמה) אבא אבן (אוברי אבן)
נולד בקייפטאון, דרום-אפריקה, כ' אדר תרע"ה (6.3.1915), לאביו אברהם מאיר (ממשפחת בני תורה מהעיירה יאנישקי או יאנישוק שבליטא, ואף הוא עצמו בןתורה, משכיל עברי וציוני, שהיגר בנעוריו לדרוםאפריקה, עסק שם במסחר ובפעילות ציונית והיה ממיסדי העתון "זייוניסט ריקורד") ולאמו אלידה בת אליהו זאב זקס (זק"ש) (גדול בתורה ומשכיל עברי, גם הוא יליד יאנישקי, שהיגר לדרום-אפריקה ואח"כ עבר ללונדון). בילדותו נתיתם, מאביו ועבר עם אמו ללונדון, שם קיבל חינוך יהודי ועברי בהדרכת הסבא אבי אמו. בשנות לימודיו בביה"ס התיכון היה חבר פעיל בארגון-נוער ציוני. כתב ודיבר עברית, התקרב לארצישראליים המבקרים בלונדון והיה פעיל למען טיפוח הלשון והתרבות העברית בין הנוער היהודי בלונדון. גמר בהצטיינות משולשת את לימודיו במדעי המזרח באוניברסיטת קיימברידג', המשיך לחקור בספרות פרסית וערבית, ב"תור הזהב" של השירה העברית בספרד, הגיע לשליטה בשפה אנגלית רהוטה ומלוטשת להפליא וגם בצרפתית ובגרמנית וזמןמה היה מרצה לשפות מזרחיות באוניברסיטת קיימברידג'. היה חבר מועצת ציוני אנגליה וציר לקונגרסים הציוניים ב-1937 וב-1939.
משפרצה מלחמת העולם ב' התנדב לצבא הבריטי ונשלח למזרח התיכון. סייר ארוכות במצרים, עברהירדן וארץ-ישראל. שירת זמן-מה כמרצה וסגן מנהל למרכז הלימודים הערביים שהקימה המפקדה הבריטית בירושלים בשביל קצינים מיועדים לתפקידים מינהלתיים ומדיניים במזרח התיכון הערבי, כצנזור לערבית ועברית ליד המפקדה העליונה בקאהיר, ומשהוכרו כשרונותיו ליותר ממלמדות ובלשנות הועלה לדרגת מייג'ור ונתמנה לקצין קשר עם הישוב העברי.
ב-1945 נשא לאשר, את שושנה (סוזי) בת המהנדס שמחה אמב"ש (ר''ת: אני מאמין באמונה שלמה) (יליד יפו, מראשוני הפועלים בביהח"ר ל. שטיין ביפו, אח"כ מנהל כללי של מפעלי החשמל והמים באזור תעלת סואץ באיסמעיליה ותושב קאהיר) ואשתו לאה בת יחיאל מיכל שטיינברג ממוצא (ראה עליו בכרך ב', עמוד 576).
אחרי תום מלחמת העולם השנייה הוצעו לו תפקידים בשירות הבריטי אך הוא סירב ונכנס לשירות הסוכנות היהודית. באותה שעה ישבו מנהיגי המחלקה המדינית של הסוכנות במאסר בלטרון, והוא הוזעק להשתתף במאבק המדיני החליף שהתחולל נגד מדיניות הספר הלבן לאחר תום המלחמה. הסוכנות מינתה אותו לתפקיד ההסברה המדינית בלונדון. נוסף על תפקידיו הרשמיים עסק בעבודות מדעיות וספרותיות. בין השאר פרסם אז את תרגומו האנגלי לספר "יומן שופט מצרי" (מחיי הפלחים במצרים) מאת הסופר המצרי תופיק אלחכים. הרצה לפעמים במכון הבריטי לענינים בינלאומיים "צ'אטאם האוז" והשתדל להסביר את הציונות והבית הלאומי היהודי כגורם חיובי לטובת אנגליה במזרח הקרוב.