ארצה אחרי שנתים יצא לספרד להשתלם בחקלאות וביחוד בענף ההדרים. משחזר נתמנה מטעם דודו יהושע חנקין (כרך ב', ע' 752), שהיה אז מנהל חברת "האוצר הארצישראלי", לנהל את משק "האוצר" שבקרבת קלקיליה. נתחבב על אנשי המושבות והשתמש בכבוד שרחשו לו השכנים הערבים (בתור "שאטר" - בן-חייל) ליצירת יחסים טובים ביניהם ובין המשק ועובדיו.
בחופשתו ב-1935 נסע לוארשה, נשא לאשה את לאה (לילקה), והשתקעה עמה במשק האוצר.
משפרצו מהומות הדמים באביב 1936 העביר את רעיתו ההרה מהמקום המסוכן שליד קלקיליה לראשון לציון, שם ילדה אחר כך את בתם מרים והוא נשאר במשק, שהתקפות נתרבו עליו, וכדי למנוע סכנות מאחרים היה נוסע בכל יום לכפר סבא להביא אוכל לפועליו היהודים. ידידיו ובני משפחתו יעצוהו לעזוב את המקום המסוכן, אך תשובתו היתה: "אין עוזבים משק יהודי הפקר". משנודע כי כנופיה מקלקיליה זוממת לרצוח אותו ואת יתר העובדים, וידידיו הערבים ואנשי המשטרה דרשו ממנו לעזוב את המקום, השיב : "כל עוד אני חי, לא תדרוך רגל אויב על אדמת המשק; רק על גופי יעבורו !" בנסעו הביתה לאחת השבתות ראה ברמלה את הנהג גרינוואלד, שנרצח שם כשהוא יושב ליד ההגה ללא רוח חיים, ואמר לאחיו: "מי יודע אם באחד הימים הקרובים לא יהיה סופי כסופו". ואכן ביום ו', ג' אלול תרצ"ו (21.8.36), אחה"צ, בנהגו במכונית-המשא של המשק להסיע את העובדים לשבות את השבת בכפר סבא, נפגע ביריות ערבים מהפרדסים שמשני עברי הדרך, ועוד הספיק להשיב בשתי יריות מרובה-הציד שבידו, וכך נשאר יושב בעינים פקוחות ליד ההגה וללא רוח חיים. הובל לראשון לציון ונקבר ליד נעמן אחיו.
פנינה בלקינד (פריימן)
נולדה בט"ו אלול תר"ל (1870) בוארשה שבפולין לאביה אהרן מרדכי פריימן ולאמה מרים לבית אנגלשר (ראה כרך ג', ע' 1435) ונתחנכה בבית-ספר ובבית ההורים ברוח המסורת והלאומיות.
בסיון תרמ"ב עלתה ארצה עם ההורים, שהשתתפו ביסוד המושבה ראשון לציון והתישבו שם בין ראשוניה. למדה ב"חדר" ואח"כ בבית-הספר של המושבה והמשיכה בעזרה להורים בעבודות המשק והבית.
בניסן תרמ"ח נישאה לבילויי שמשון בלקינד (כרך א', ע' 416) ונשאה עמו בעול התוצאות החמריות הקשות ממאבקו נגד עריצותה של הפקידות הבארונית. גם אחרי שבטלה העריצות הזאת ובעלה חזר אל הנחלה במושבה היתה מנת חלקם עוני ומחסור והיא השכילה באמנותה של עקרת בית לקיים את המשפחה אף במועט שבמועט. כשלא הספיקה עוד אף ההסתפקות במועט, הטתה שכם לעזור לבעלה בעבודה הקשה של החזקת בית המלון "עין הקורא" שיסד במושבה, אף כי כוחותיה נאכלו בעמל השנים הרבות שקדמו לכך.
במלחמת העולם א' נאסרה עם בעלה בכלא רמלה, אחרי שבנם בכורם נעמן נאסר באשמת בגידה כאחד מראשי הפעילים במחתרת "נילי", ואח"כ אף הוצא להורג לפי גזר-דין של בית-הדין הצבאי הטורקי בדמשק. היא הבליגה על יגונה ואסונה, תוך הכרה שזה היה קרבן למען שחרור הישוב והמולדת. במהומות תרצ"ו נלקח ממנה עוד קרבן; מאיר (עתניאל) בנה, שנרצח על-ידי הפורעים הערבים (ראה עליו ערך מיוחד בכרך זה).
אחרי חצי שנה, בי"ד ניסן תרצ"ז, בא עליה האסון השלישי במות בעלה. מאז ממשיכה היא את חיי אלמנותה עם צאצאיה הנותרים : ישי, איתן, ימימה אשת משה לובין (חדרה), שפרה אשת אברהם מרקוביץ (ראשון לציון), מאירה (עסקנית צבורית בראל"צ).
יעקב ברדיצ'בסקי
נולד בשנת תרס"ב (6.1.1902) בסטאווישצ'ה, פלך קיוב, אוקראינה, לאביו יצחק (סוחר סידקית, ממשפחת הסופר מיכה יוסף ברדיציבסקי) ולאמו שיינה רחל לבית פיינגולד. בילדותו עבר עם הוריו לביאלאיה צרקוב ("שדה לבן" בפי היהודים). שם התחיל ללמוד ב"חדר". אח"כ עברו לאודיסה, שם גמר את קורס הגימנסיה והיה פעיל באגודה ציונית של תלמידים.