צאה ערבית) בעריכת ד"ר אלברט מוצ'רי בקהיר.
יסד את העתון "אל-שמש" (בערבית) בשנת 1934. עתון בלתי תלוי ובלתי מפלגתי. עתון זה טיפל במשך שנים רבות בבעיות ציוניות ובהסברת תרבות ישראל ליהודי מצרים וארצות המזרח, ששם היתה תפוצה גדולה לעתון זה (שהופיע בסדר עד הקמת המדינה), היחידי סיפק מזון רוחני ולאומי לכל היהודים דוברי ערבית בארצות המזרח בעיקר שאף העורך ליצור במה להתקרבות יהודית-ערבית בא''י ובארצות השכנות. הרבה ערבים מגדולי הסופרים הערבים במצרים ובארצות המזרח היו משתתפים קבועים בעתון זה.
בתקופת שבתו במצרים שימש כאחד מעורכי הבוליטין "סוכנות המזרח" שיצא לאור ע"י הסוכנות היהודית בא"י.
שני ימים לאחר הקמת המדינה (1948) נסגר העתון מטעם השלטונות המצריים בקהיר.
הספיק לעזוב עם משפחתו את מצרים לפני מאסרו כציוני, ועלה לארץ ביולי 1949.
הוזמן מיד ע"י ממשלת ישראל להיות מעורכי העתון הממשלתי הרשמי - ההוצאה הערבית "רשומות" (''אלוקאיע אל-ישראליה").
היה חבר "במועדון העברי" בקהיר.
נשא לאשה את פלורה בת אליהו קנדיוטי .
צאצאיו: יעקב, מתוקה אשת יצחק פינטו, אברהם , יוסף.
יוסף שמעוני (שמעונוביץ)
נולד בפולטבה, י"א שבט תרי"א (1851).
לאביו יצחק שמעונוביץ (משפחה חבדית אדוקה).
אחיו דוד, שו"ב בפולטבה היה חבר הועד של חובבי ציון, אשר באגודת "בני-ציון", שמזכירה הכללי היה צבי שמשי (שימשלביץ) (ראה כרך ב', עמוד 639), אביו של נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי. קבל את -חנוכו המסורתי בחדר ובישיבה. למד לנגן בכנור עפ"י תוים.
רוחו החסידית תססה בו, וכאשר הגיעו לפולטבה, הידיעות על יסוד ביל''ו, החליט לעלות לארץ. ובשנת התרמ''ה (1885) כבר היה בגדרה, מושבת הבילויי''ם (שעלו בשנת 1882) יחד עם אשתו דינה ובנו התינוק שמחה .
רכש אוהל (בנינים לא היו) בידואי, ויט אוהלו ע"י צריפם של החברים הבילויי''ם.
החליף את שם משפחתו שמעונוביץ ל"שמעוני" . בשל אי אלו אכזבות שהתאכזבו הבילויי''ם מחברים אשר "חובבי ציון" כפום עליהם במרותם' התעורר פולמוס חריף בינם לבין הרי''מ פינס בדבר ספוחו גם הוא לביל"ו. והוא סופח לאחרונה לביל"ו.
הוא היה בעל המשפחה הראשונה המטופלת בילדים, שעלתה לנקודה זו. שאלת חנוך בנו הדאיגה. הילד גדל יחידי בין המבוגרים, לא היתה לו ההזדמנות להתפתחות ילדותית נורמלית.
כאשר חשב אביו שהגיע זמנו ללמוד "אלפה-ביתא'', עלה אז רעיון משונה במוחו של הבילו"יי יעקב שלמה חזנוב (ראה כרך ב', עמוד 736), שיותר משחשבו למועיל, חשבו זאת להלצה מוצלחת..
את סוסי המושבה הכיר הילד יפה-יפה. מה עשה חזנוב ? תלה לו לכל סוס מהסוסים על צוארו אות מאותיות ה"אלפא-ביתא", מצוירת על גבי קלף, ויעביר את הסוסים לפני הנער. ולכל סוס קורא בשם "האות" התלויה לו על צוארו: סוסו של הבילו"יי ליבוביץ היה א, סוסו של הבילו"יי הורביץ היה ב וכן הלאה, וראה זה פלא, שיטה זו הפליאה לעשות. הנער למד תיכף את הא', ב'..
קבל חלקת אדמה והפך לאכר. אבל לזמן קצר. היה מטופל בילדים והמשק לא נתן לו די מחיתו, ויהי לקצב יחידי במושבה.
הלך מדחי אל דחי. גורלו הרע רדף אחריו. רובה של שחיטתו - נטרפה. ואם קרה המקרה וכשרה היתה, היה קופץ עליו רוגזו של מזלו הרע בדמות - שבאו לחפש בהמות שנגנבו ע"י האכרים, ועורותיהן - של פיהן הכירו אם נמכרו לקצבים, ונמצאו אצלו. נסה להלחם על קיומו ולא רצה לעזוב את המושבה אשר אהב. בינתים גדלה המשפחה, נתוספה בת ואח''כ עוד נער. הקטנים גדלו גם הם, ובבית שלשה ילדים. מקומות עבודה לא נמצאו אז, לא בגדרה ולא במושבות אחרות, והמחסור הלך וגדל בבית.
למען החל בנסיונות חדשים לקיומו, לווה כסף אצל מלוי כסף בריבית - ערביים בכפרים מסביב. והרבית גבוהה היתה ונקראה בשם: "עשרה, חמשת עשר" (10 ו-15), כלומר הלוואה עשר לא"י, היה עליו להשיב תמורתן בסוף השנה למלוה - חמש עשרה ל"י. הלוואות אלה עזרו לו לשקוע יותר ויותר בחובות, מבלי אשר תהא לו אפשרות של תקומה.
בסופו של דבר, הוכרח למכור את נחלתו. שלם חובותיו ועזב את המושבה בשנת תר''ן (1890) ונסעו לצרפת.