בירושלים כשנה וחצי עד שחלה ונפטר בירושלים, כ"ד אלול תרנ"ח (30.8.1898).
פייבל בנו, מהעובדים האמנותיים הראשונים ב"בצלאל" (חתנו של העסקן וחלוץ-המסחר ר' יצחק ליפקין ). בתו פניה אשת מר אהרן יעקב לוי, מהנהלת בנק אנגלו-פלשתינה בתל-אביב.
מובאת בזה תעודת הגבאים בחברה קדישא בירושלים באשורו של הרב שמואל סלנט ומאושרת באופן רשמי ע"י החכם בשי, ראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) שרק בסמכותו היה לאשר תעודות רשמיות (ומזה מוכח שהרב של העדה האשכנזית לא היה מיופה כח כלפי השלטונות לאשורים רשמיים).
ראובן סוואטיצקי
נולד בכפר דיקוביץ, פלך מינסק, בשנת תרל"ד (1874), לאביו קלמן ולאמו באשע רבקה , התחיל ללמוד ב"חדר", וכשקנה אביו בתרמ"ג נחלה בפתחתקוה שעמדו לחדש בה את הישוב, עלה ראובן בן ה-10 באביב תרמ"ד יחד עם אחיו נפתלי ומילדותו החל לעבוד עם אחיו נפתלי ואברהם בפלחה ובנטיעות גפנים. בתר"ן עלה גם האב, וכל המשפחה המשיכה יחד בעבודת המשק. בתר"ס נפרד מהם האח נפתלי ושני האחים, אברהם וראובן, המשיכו לעבוד יחד ועסקו גם בגידול בהמות.
מהראשונים שהביא לפתח-תקוה מחו"ל מחרשה לחרישה עמוקה ואח"כ הביא גם מקצרה ועבד בה במשקו הוא ובשכר אצל אחרים, ובעיקר באחוזות האפנדים הערבים, וכך בא בקשרי ידידות עם גדולי האפנ דים והשייכים ועם פקידי השלטון הטורקי, ובשנות 1910-14 היה נציג המושבה בפני השלטונות בתפקיד של מוכתר. בהמלצת הקאימקם של יפו, ראפאן בק, והמופתי של יפו, טופיק אפנדי דג'אני, נתנה לו הממשלה הטורקית את אדמת ה"בצה" של פתח-תקוה, אדמה שוממה ומוזנחת בשטח של 1835 דונם, לו וליורשיו אחריו, בתנאי שבמקום המס החקלאי הרגיל בשיעור עשירית היבול ישלם לממשלה חמישית היבול. ערביי הסביבה, ובעיקר הבידואים של ערב-סואלמי בהנהגתו של קצין הג'נדרמריה מחמוד אפנדי, התנגדו למסירת האדמה הממשלתית ליהודים ופעמים רבות ניסו להסיג את הגבול ולהחזיק בקרקע, וראובן סוואטיצקי התדיין עמהם בתביעות ובמשפטים ושלטון המחוז ביפו נטה פעם לצדו ופעם לצד מסיגי הגבול.
במלחמת-העולם הראשונה הוטל עליו להשתמש בקשריו עם נכבדי הערבים ואנשי השלטון כדי להקל את עול הגזירות והנגישות, ובכמה מקרים הצליח יחד עם עסקנים אחרים להטות את לב השרים לטובה ולבטל גזירות גירוש וכדומה.
בימים האחרונים של השלטון הטורקי בדרום הארץ, כשנאסרו כמה אנשים מפתח-תקוה והובלו לשכם, נשלח מטעם הועד מצויד בכסף לפדות משם את האסירים. בהגיעו לשכם כבר הועברו האסירים משם לדמשק. אז סיכן את נפשו, השאיר את סוסו בדרך, התגנב ועבר בין משמרות הצבא, חזר לפתח-תקוה והחזיר לועד את הכסף.
בנובמבר 1917 גורשו הטורקים מהמושבה לזמן קצר, וכשחזרו קיבל הוא ובנו יוסף את פניהם בלחם ומלח, לבל יכבידו את ידם על התושבים שנשארו במושבה. בתור מוכתר הוכרח לעזור לשלטון בגירוש תושבים ופליטים צפונה, אך תודות לידידותו עם הגנרל יאסין פחה, מפקד הדיביזיה ה-20, הצליח לסדר שרבים מהמגורשים שיצאו מהמושבה בדרך אחת יחזרו אליה בדרך אחרת.
כשגדל הלחץ על הצבא הטורקי והוכרח לעזוב את המושבה לחלוטין, פקד עליו יאסין פחה להחרים