Volume 1

Page 390

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

להשכין שלום ולפעול לטובת הכל מתוך אהבת הבריות, מדותיו של אהרן הכהן, כינוהו בתואר "הכהן הגדול".

עד לשנתו הששים נולדו לו רק בנות והוא נדר שאם יזכהו השם בבן זכר יעלה להתישב בארץ הקודש. וכשנולד לו הבן, אליהו אהרן, ומלאו לו חמש שנים, עלה ארצה עם אשתו ובנו ושתי בנותיו חיה שיטל אשת

הרב דב שפירא בן הרב ניסן מוילקובישק, ואיטה העני אשת ר' זאב שחור מירושלים. בזמן פרידתו עשו לו

כבוד גדול. כל בני העיר, מקטן ועד גדול, לוו אותו בכלי-זמר עד מחצית הדרך לסובאלק, וכן בשאר ישובי היהודים שעבר בהם (פרשת פרידה זו מתוארת בזכרונות

מ. י. פרייד , "ימים ושנים" חלק א', מעמוד 111 והלאה, בפרק "ויהי בנסוע יהודי לארץ-ישראל"). כשעבר בכפר טורגלובקה שבין קאלוואריה למאריאמפול ויהודי הסביבה ערכו לו שם קבלת-פנים חגיגית, הודיע שלא יצא משם עד שיושכן שלום בין שתי משפחות יהודיות שהיה ריב-איבה ביניהן, והן השלימו בהשתדלותו.

בתשרי תרמ"א הגיע ארצה עם בני ביתו, התישב בירושלים ועסק בתורה ובגמילות-חסדים והיה גבאי בכולל לומז'ה וסובאלק, ממקורביו של הרב יהושע

ליב דיסקין מבריסק, שהחשיב אותו מאוד והתיעץ אתו בכל עניני הכולל. בהשפעתו נדב גיסו, ר' אברהם אבא זייברג מווילקובישקי, 5000 רובל לבנין בית הקדש לטובת התלמודתורה של שכונת מאה שערים. שקד על הקמת החצר והבנין וקרא לו על שם המנדב ואשתו "בית אברהם ואהל רבקה".

נפטר ביום י"ב תשרי תר"ן בירושלים.

ד"ר זאב (וילהלם) ברין

נולד במלוסלב (פוזן שהשתיכה אז לגרמניה), ט"ו

אב תרמ"ד (1884), לאביו אברהם ולאמו ברטה לבית פלאטו. בגיל 10 נכנם לגימנסיה ע"ש "פרידריך וילהלם" בפוזן ובגיל 18 סיים אותה ונכנס לאוניברסיטה בברלין ולמד בה 4 שנים, ואח"כ שנה אחת באוניברסיטה בפרייבורג שבבאדן. את בחינות-הגמר של הרפואה ואת

הדוקטורט עשה באביב 1908 באוניברסיטת פרייבורג שבבאדן, היה חבר פעיל ב .K.S.V (התאחדות סטודנטים ציונים) בגרמניה, נתקבל לשרות כרופא באניה השטה לאורך חופי אפריקה ומתוך נסיון באזור הטרופי התמחה בטיפולים בחולי מלריה לכל דרגותיה.

בשנת 1913 נשא לאשה את רבקה-רוזה בת שמשון (ג'ורג') מרקס מקניגסברג שבפרוסיה.

כשביקר בארץ באביב תר"ע נודע לו, כי כאן "תחנת נסיון" עצומה של מחלות מלריה לכל סוגיהן בצורה החריפה ביותר - המושבה חדרה -וניגש להתענין בה מקרוב.

והנה המצב שמצא אז:

המושבה חדרה היתה ידועה כקן-מלריה מובהק מראשיתה, ובזמן ההוא כבר ציינו קברים רבים בחדרה ובזכרון יעקב את עקבות פעולתה. הד"ר הלל יפה בזכרון יעקב, שרכש לו נסיון רב בענף זה, עשה רבות במלחמה נגד המלריה באזור זכרון יעקב (בעיקר בחדרה ובעטלית), וביחוד בטיפול בנגועי המלריה שהובאו לבית החולים שניהל בזכרון יעקב מטעם הבארון בנימין רוט

שילד . בחדרה כבר היו אז יערות אקליפטוס שנטע הבארון לפני כמד, שנים לשם יבוש שתי הבצות הגדולות ביותר, "איבקטס" ו"רושרשי", אך הד"ר ברין גילה עוד כמה בצות קטנות, שלמרות קוטן שטחן מהוות אף הן סבנה לתושבי חדרה, שכן גילו רונלד-רוס וגראסי בשנות 1900-1899, כי לא מי הבצות כשלעצמם גורמים את המלריה, אלא היתוש אנופלס החי ומתרבה עליהם, ויתוש ממאיר זה מתרבה גם בבצות קטנות ביותר.

באותו הזמן היו בחדרה כ-160 נפשות, משפחות אכרים ופועלים ביחד. רוב הבנינים היו בלתי-גמורים, כי בעליהם נטשום ונמלטו למקומות אחרים בארץ מפני הקדחת הצהובה, והמעטים שנשארו במקום לא יכלו לשאת בעול הוצאות הצבור ולהוציא כספים להבראת

המקום ולשיפור תנאי חייהם לחיזוק ההתגוננות מפני המחלה, ואפילו הספקת מים היגיינית לא יכלו להתקין לעצמם ואת מי השתיה שאבו בחבית מתוך באר פתוחה, - ואשר על כן פקדה המלריה את התושבים

APA citation

Tidhar, D. (1947). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 1, p. 390). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/1/390