בת הישוב ומוסדות התורה שבארץ. אך לא מצא את סיפוקו בקיום מצות ישוב ארץ-ישראל על-ידי עזרה בממון, אלא ראה בכך חובת הגוף. לכן שלח לפניו ארצה בחדש אב תרנ"ב את בנו משה , בן 17, לקנות קרקע ולהכין נחלה בכסף ששלח לו ולהתמחות בעבודה חקלאית, כדי להניח את היסוד להתנחלות בית אביו בארץ. וכך עשה הבן והכין נחלת שדה וכרם בפתח-תקוה.
לאחר 6 שנים, בתרנ"ח, עלה ארצה ר' נחמן עם בני-ביתו, והוא אז בן 63 אך במלוא כוחותיו, התישב בפתח-תקוה והיה יוצא יום-יום עם בנו לעבוד בשדה ובכרם ושרב וגשם לא עיכבוהו, כי גם בעיבוד אדמת ארצנו ראה עבודת קודש, מעשה מצוה, שאין להתרשל בה בגלל קשיים ושצריך לעשותה בשמחה ובטוב-לבב.
גם בפתח-תקוה היה קובע לו עתים לתורה ובערבים היה יושב שעות ארוכות והוגה בתלמוד ובספרי קבלה לאור העששית. וכן היה שוקד לעסוק בצרכי צבור, בצדקה ובגמילות-חסדים ולקיים מצות מילה - הכל כמו לפנים בבאקאו, וכך במשך כעשרים שנות שבתו בפתח תקוה והיה אהוב ומכובד על הכל.
במלחמת-העולם הראשונה נשא את סבלו בדממה וראה את היסורים המעיקים על הישוב כחבלי גאולה, שאחריהם יבואו ימים טובים יותר, והיה משתדל לעזור לסובלים ולעודד רוח נכאים.
נפטר בפתח-תקוה' ז' ניסן תרע"ט.
צאצאיו: חוה אשת שמואל פינקלשטין: מרים אשת אלישע סיגלר; יהודה ליב; משה; אהרן; חנה אשת נחמיה דננברג; פרידה אשת צבי סטרכילביץ.
ברוך דינוביץ
נולד בביאליסטוק, בשנת תרכ"ט (1869) לאביו ר' מרדכי , שהיה מראשוני ה"ביאליסטוקאים" שעלו ארצה לחזק את הישוב המחודש בפ"ת ומעסקני המושבה, ולאמו שרה גוטה. למד ב"חדר" ובישיבה בביאליסטוק והובא בילדותו ארצה ע"י הוריו יחד עם אחיו יונה ואחיותיו שיינה ועטיל בשנת תרמ"ב בקבוצת 11 ה"ביאליסטוקאים" הראשונים. כשהאב היה בביאליסטוק לחסל את עסקיו ונשאר שם כשנתיים נשארה המשפחה לגור ביהודיה (שם הקימו מחדשי הישוב בפתח-תקוה את בתיהם בגלל הקדחת ששררה באדמת פ"ת) ולעבוד את הנחלה בפ"ת. האם והבנים והבנות עבדו בשקידה והתמחו ביסורי ארץישראל, שהאם לימדתם לקבלם באהבה לשם מצוה, ועד בואו של האב מחו"ל הכינו את הבית במקום הקבוע של המושבה. השתתף בעבודות המשק של אביו בפלחה, בנטיעת כרם, בהרכבתו לענבי-יין, ובלילות היו הוא ואחיו רועים את השוורים. השתתף במלחמות-הגנה רבות, בהדיפת מתנפלים על שדות המושבה ועדריה ונשא את חלקו בסבל המתישבים הראשונים. אח"כ עבד בנטיעת פרדס של המשפחה וגידל שתילים רבים אף למכירה למושבה הגרמנית וילהלמה ולאגודת נטעים, ונתנסה בסבלות הפרדסנים; הראשונים (ארבה, חובות מעיקים, וכדומה).
היה במשך עשרות שנים חבר ועד המושבה. ובמשך זמן-מה בתקופת מלחמת-העולם הראשונה היה מוכתר המושבה ונציגה הרשמי כלפי השליטים והנוגשים הטורקיים. בתפקידו זה היה צפוי לסכנות רבות בגלל הצורך הכפול; למלא את החובה כלפי השלטונות ולעזור להם בביצוע הגזירות והנגישות, ומאידך היה עליו למצוא דרך איך להקטין את מנת הסבל של אנשי המושבה בעקיפת הפקודות של השלטונות, אך מבלי להכשל ולהסחב למשפט צבאי. הודות ליחסיו הטובים עם משרתי השלטון הצליח במדת האפשרות בתפקידו הכפול.
אחרי המלחמה הסכים להצעת הסתדרות החקלאים. ביהודה להתמנות לשמאי (מעריך) יבול השדות והכרמים והפרדסים לשם קביעת המס החקלאי. אח"כ נתמנה חבר לועדת-הערכה מחוזית וקיבל מהנציב הר ברט סמואל מכתב-תודה על שרותו.
המשיך לשרת את עניני הצבור כמנהל בית "הכנסת אורחים" ובית-הכנסת שאביו ר' מרדכי הקדיש לטובת המוסד לזכר אשתו, וכן כחבר הנהלת "החקלאי" וקופת-מלוה חקלאית.