משה (מוריס) שינברג
נולד ביאסי, רומניה, בשנת תר"כ (1860), לאביו דב, קבלן ממשלתי לבנינים ולאספקה צבאית, ולאמו הניה בת הרב אפוטייקר מפיאטרה שברומניה. בשנות ילדותו נפרדו הוריו בעקב סכסוך בין הסבא הרב ובין אביו ואבי-אביו בעניני מנהגים דתיים, גדל בבית אבי-אביו יעקב יוסף שהיה קבלן לבנינים בשביל השלטונות. למד ב"חדר" וגמר בית-ספר עממי. התמחה זמן-מה בעסקי הסבא וקיבל משרה בבנק קטן, וכשנמאסה עליו עבודת הפקידות למד את מלאכת צורף-זהב והחל לעבוד במקצוע.
בתרמ"ב הושפע אביו מהתעמולה הציונית של סירלורנס אוליפנט בעת ביקורו ברומניה, לקח אתו את בנו משה ועלו לא"י דרך מצרים. שם השאיר את משה והוא עצמו בא ליפו וקנה נחלה בת 33 דונם ליד הכפר סומל, (בקרבת מקום גן-החיות כיום). הביא מרומניה את הוריו ואשתו, השאיר את אמו ואשתו באלכסנדריה והוא ואביו ובנו באו לעבוד בנחלה. משה עבד במשק אביו ועזר לבנות את הבית. הסבא מת לאחר זמן קצר, הסבתא ואמו באו ממצרים והתישבו בבית שבנחלה, חלו בקדחת וסבלו הפסדים. משה החל לעבוד כצורף-זהב ביפו והיה הולך בכל בוקר לעבודה ביפו וחוזר בערב לביתם שבמשק, שהיה אז במרחק רב מהעיר, ובהכנסתו עזר לקיום המשפחה. כשהתישה הקדחת את כוחותיהם והכנסתו משכר עבודתו ביפו לא הספיקה למחית המשפחה נסע בהסכמת אביו לאלכסנדריה ועבד שם והבריא מהקדחת ובכספים ששלח משכרו השתדל להבריא את המצב החמרי של המשפחה.
משנפטר אביו בי"ט חשון תרמ"ה ביפו, בעקב מכתשמש ומחלה ממושכת שבאה אחריה, הוכרח לחזור ארצה ולנהל את המשק. המשק דרש השקעות רבות ואמו וסבתו היו חולות בקדחת, ולכן מכר את המשק לאיסר גולדובסקי , ובכסף זה שילם את חובות אביו וסידר את המשפחה ביפו וגם הוא אמר לעבור ליפו ולהמשיך בעבודתו המקצועית. אך נעתר להפצרת הקונה ונשאר לעבוד אצלו זמן-מה כפועל ומדריך במשק, וכדי לקשר אותו בקביעות אל המשפחה והמשק הציע לו אחרי זמן קצר את בתוליבה לאשה.
מחתונתם שנערכה ב-15 בפברואר 1885, נשארו לזכרון שמות חברי ה"תזמורת" ("כלי-זמר") שהיתה פועלת אז ביפו לשמח חתן וכלה ויעקב אלחנן ליטוינסקי, חברו של החתן, הזמין אותה לחתונה זו, ואלה הם: יוסף "פידלר" (הכנר), וועלוועל "קלארינעט" (המחלל) ויעקב"פויקער" (המתופף), כפי שנקראו בכינוייהם, כל אחד על שם הכלי שהוא מומחה בו.
כשנה וחצי אחרי החתונה הוסיף לעבוד במשק, אך לא יכלו להתחרות בתוצרת הערבית הזולה שהובאה לשווקי יפו, ואז הוכרחו למכור את המשק. החותן ואשתו חזרו לרוסיה והוא ואשתו שכרו להם חדר ביפו ב"חאן אל בלדיה" ולעצמו שכר ברחוב הראשי חצי חנות (בשותפות עם הלפרין , שבחצי השני עסק במסחר חפצי עתיקות) וחזר לעבוד כצורף-זהב, עשה חותמות, שלטים, תיקן שעונים, חרת כתבות על גבי מצבות והיה הראשון שעשה "שאבלונים" להדפסת כתבות על גבי תיבות תפוחי הזהב שנשלחו לארצות-חוץ, ובזה עזר להגדיל את פרסום הדרי ארצנו, וכשנתרבו עבודתו והכנסותיו עבר לחנות גדולה יותר ברחוב עג'מי.
לפעמים היה נוסע לראשון לציון לעזור לקרובויצחק צ'רנוב בחרישת אדמת בור. השתתף בהגנת המושבה מפני התקפת ערבים, וכשהתכוננו טובי האכרים למרד ב-1887 נגד עריצותה של פקידות הבארון והתארגנו לשם כך באגודת "רודפי שלום" עמד לצד האכרים הללו והכין בשבילם סמל מיוחד שענדו על דשי מעיליהם לסימן.
כשנוסדה שכונת נוה צדק בתרמ"ז ביקשו ממנו מכיריו, שידעוהו כבן-חיל ופעיל בעזרה ובהגנה, שיתישב בשכונה. התקין בה שכלול מיכאני בשאיבת המים מהבאר במקום השיטה הפרימיטיבית של העלאת הדלי בחבל ואחרי שנה וחצי חזר לדור ברחוב עג'מי בקרבת ביתמסחרו.
יזם בנין 12 חנויות ביפו. עזר לעולה החדש פישר בתעשית דיו ושעות לחתימת בקבוקים, ועשה נסיונות בתעשית לבנים שרופות לבנין.
כשבאו בתרנ"ב ליפו מהנדסים צרפתים לעבוד בסלילת מסילת-הברזל לירושלים ויסדו לשכת בונים חפשים בשם "שער היכל המלך" בנשיאותו של רודז'ה, היה הוא היהודי המקומי הראשון שהצטרף אליהם ונתקבל כאח בלשכה. אחריו נכנסו יוסף פיינברג , הרופא הבילויי ד"ר מנחם (מרק) שטיין ואחרים. הכין הצעת תכנית "לתיקונים סוציאליים על יסודות בריאים" באמצעות הבונים החפשים, ובשנת תרנ"ד נסע לצרפת והציע את תכניתו לפני הנשיא הגדול ז'ול אוסלן, וכשחזר ארצה התמסר ביתר פעילות לבנאות החפשית והשתתף ביסוד הלשכה "ברקאי".
בתרנ"ו הביא לו יוסף פיינברג את החוברת "מדינת היהודים" של הרצל , ומאז העריץ את הרצל ודבק בתכניתו.
בסיון תר"ס היה ממיסדי אגודת "פעולה" למלאכה ואומנות ביפו, זו היתה אגודת בעלי המלאכה על בסיס קואופרטיבי לרכישת חמרי גלם, שיווק תוצרת ואספקה