בחיפה, ב-1922 עלה לדרגת סגן קצין-המחוז ומ-1925 ואילך עד שפרש מהשרות בגלל מחלתו - חוץ מחצי שנה בראשית תרפ"ט כשהיה סגן מנהל מח' העליה הממשלתית בירושלים - שימש בתפקיד קצין המחוז בחיפה והיה מקשר בין הישוב העברי ובין השלטונות, מזכיר הועדה המחוזית לבנין ערים, עורך ומתכן חוקתהמשנה של עירית חיפה, מזכיר הועדה המחוזית לבקורת התנועה. תוך שרותו בממשלה גמר את בית-הספר הממשלתי למשפטים בירושלים והוסמך לעורך-דין. קיבל את אות-הכבוד מ. בי. אי. (חבר מיסדר הקיסרות הבריטית) בעד שרותו המצוין בעת מהומות 1929.
היה פעיל בלשכת הבונים החפשים "ראובן" בחיפה, והיה נשיאה בשנות 1933-34, ויסד את הספריה המאסונית הראשונה, ובקלוב הבינלאומי "רוטרי" היה פעיל משנת 1939. השתתף ביסודם ובפיתוחם של מוסדות-צבור שונים: בית-הילדים "אהבה", בית הכנסת המרכזי, "בני ברית" ומוסדות חסד ותרבות. ב-1944 היה יו"ר ועדת החינוך העירונית בחיפה, מיסד ויו"ר של הועד העברי החיפאי להקלת סבלות הלוחמים בצבא הבריטי במלחמת-העולם השנית.
פרסם ספר באנגלית על "ארץ-ישראל התעשיתית" ורשימות בעתונים והשאיר בכתב-יד יומן רב-ענין. בניו; שמעון דרור (נולד ב-1917), מרצה בביתספר טכני עליון בניוקאסל, אנגליה; אבשלום (נולד ב-1922) התגייס ב-1942 לחיל האספקה המלכותי ופיקד בדרגת קצין על הפלוגה הארצישראלית מס' 593 בטריפוליטניה.
בשלוש שנותיו האחרונות חלה במחלת השיתוק, נתעוור בשתי עיניו והוכרח לפרוש מהשרות הממשלתי. נפטר בחיפה, ט"ו טבת תש"ז (7.1.47).
יהושע שפירא
נולד בעיירה טורב, פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרכ"ט (25.11.1868), לאביו ר' צבי ולאמו רחל. ר' צבי היה מוסמך לרבנות, ישב ועסק בתורה ואשתו ניהלה את בית-המסחר.
בשנת תרמ"א, עוד לפני "הסופות בנגב" ולפני תנועת ביל"ו, עלה ר' צבי שפירא ארצה עם אשתו, בנותיו אסתר ולאה ובן-זקוניו יהושע , שהיה אז כבן 12, וקרוביהם ממשפחת צ'צ'יק , והתישבו בירושלים. לאחר שנה עבר ר' צבי עם ביתו לצפת והשיא שם את בתו הבכירה אסתר למלך צייזלר , שהיה אחר-כך למשולח. לאחר שנתיים השתקע בזכרון יעקב. כאן נישאה בתו לאה ליוסף שפירא , השומר הראשון מטעם פקידות הבארון, שהצטיין בגבורתו והכריח את הערבים לכבד את הטפוס היהודי החדש, שאינו הפקר.
נתקבל להכשרה חקלאית במין בית-ספר שהבארון החזיק למטרה זו (שנקרא בשעתו "ארבייטר שולע"), בו עבדו הצעירים בהדרכת מורים שנשלחו מצרפת, ותוך עבודה מעשית למדו גם ידיעות בהלכות חקלאות. צעירים אלה עבדו בנטיעות, בהכשרת הקרקע ופיתוח בזכרון יעקב ובבנותיה מאיר שפיה ובת שלמה, ואחרי שגמרו את הכשרתם קיבלו נחלאות ובתים באחת המושבות הללו. בחלקו של יהושע נפלה נחלה בשפיה והוא וחבריו בנו אותה ונטעו בה כרמים בהדרכת האגרונומים והפקידים של הבארון.
נשא לאשה את בתיה בתו של ר' יוסף פנחסוביץ , מראשוני פתח-תקוה. (נולדה ברוסטוב על הדון 22.2.1874).
משפחת שפירא היתה הראשונה בשפיה, ששפתהאם של ילדיה היתה העברית. נולדו להם ארבעה בנים (צבי , לפנים קצין-משטרה וכיום עורך-דין בחיפה ; דוד , עסקן צבורי ברודזיה, יו"ר הועדים למען הקה"ק וקרן היסוד שם והרבה לפעול לטובת פליטי ישראל; אבשלום וזלמן , אכר בזכרון יעקב) ושתי בנות: רבקה ורחל .
היא כבר נכנס לשנתו ה-79 ועדיין הוא עובד בשקידה במשקו בזריזות וברעננות של צעיר. וכה דברו: "כשאדם עובד, אין לו פנאי לחלות".
מאיר ליב הירשקו
בן צבי, נולד בעיר אדז'וד (רומניה), בשנת תקפ"ט (1829). נתחנך חינוך יהודי מסורתי, עסק במסחר ובגידול גפנים ותעשית יינות ויי"ש מפרי כרמיו שבעיירה איוושטי בקרבת פוקשאן. היה מכובד על היהודים והגויים שבסביבה והרבה לתת צדקה בסתר, ביחוד בהספקת צרכי מזון לעניים לפני החגים.
הצטרף לתנועת העליה לארץ-ישראל לשם התישבות ב"נחלה" של יהודי רומניה שנקנתה ב"זאמרין" (היא זכרון יעקב). נתאשר על-ידי הועד המרכזי של חובבי ציון בגאלאץ לעלות בקבוצה הראשונה ובשנת תרמ"ב, והוא אז בן 53, עלה ארצה עם אשתו ושלשה בנים וארבע בנות. היה הראשון שהקים מקום-מגורים (סוכה) על אדמת הנחלה והביא שמה את בני ביתו מהעיר (מחיפה), וכמוהו עשו אחריו שאר המתנחלים. נטע את הגפנים הראשונות