חכם, השתלם גם בהשכלה כללית, נלקח לחתן ליהודי עשיר. שהחזיקו שנים אחדות בבית ואח"כ הכניסו לעולם המסחר. הוא הצליח בעסקיו במסחר סיטוני והיה עסקן בצרכי צבור ומכובד בעדתו. כשקמה ברומניה תנועת חיבת ציון, היה מראשוני פעיליה. הוא היה קשור מאד להארץ והרגיש שהיא קוראת לו ומושכת אותו לחזור אליה, ובשנת תרמ"ז חיסל את עסקיו הטובים ואת מעמדו הנכבד בצבור היהודי ועלה ארצה עם אשתו בתיה ושתי בנותיו, מרים (בת 9) ושושנה (בת 4), ועלו על החוף ביפו. רצונו היה להתישב על הקרקע בזכרון-יעקב, בין עולי רומניה, אך בזכרון יעקב כבר שלטה אז הפקידות של הבארון וזו סירבה לקבלו לרשימת המתישבים בגלל היותו מטופל במשפחה. הוא הוכרח איפוא להשאר לעת עתה ביפו ולעסוק במסחר. לאחר זמן לא רב נזדמן לו לקנות בפתח-תקוה בית קטן ולידו שני דונמים קרקע.
בית זה תפס מקום מיוחד ב"היסטוריה" של פתח-תקוה. הוא היה רחוק קצת מאזור הבנין של בתי המושבה בימים ההם (במקומו עומד כיום בית בן שתי קומות בקרן רחוב רוטשילד והכביש הראשי)), שמנתה אז בס"ה 58 משפחות ובהן 319 נפשות. הבית נצב מול הגבעה הירוקה "חירבת אל-מלבס", מקום הכפר הערבי, שקדחת הבצה שבקרבתו השמידה את תושביו והניסה את שרידיהם, - ובגלל מקומו של הבית על גבול הישוב קראו לו בשם "המבצר".
אשת ר' שמואל חלתה בקדחת מהבצה ההיא, וכשהעיפה הסערה בליל סגריר בחורף תרנ"ג את הגג מעל בית "המבצר", נתמלא הבית מים והיא הצטננה ומחלתה התגברה, הובלה לבית-חולים ירושלימה ושם מתה.
באותה שנה נטע על אדמתו פרדס אתרוגים, מטע-האתרוגים הראשון במושבה, ואח"כ היה סוחר באתרוגים ולולבים ונוסע בכל שנה לחו"ל לרגל מסחרו זה, ובנסיעותיו אלה היה עושה תעמולה למען העליה להתישב בארץ ורבים הושפעו ממנו ובאו בעקבותיו.
הוא השתתף בהגנה על המושבה בתגרות רבות נגד שוסים ומתנפלים. היה גבאי ראשי בבית-הכנסת הגדול "בית יעקב", השתתף ביסוד "הכנסת אורחים", פעל להתקנת רשת צנורות המים ברחובו והארת הרחוב על-ידי מנורת-לוקס. גם לועד המושבה נבחר במשך כמה שנים, אך בגלל היותו עסוק בכל שנה בחו"ל בסחר האתרוגים לא הספיק לפעול בועד.
שקד על מצות עבודה עברית, הן במשקו והן בהשפעה על אחרים. עם היותו חרד על דת לא הצטרף לקנאים הלוחמים, אלא השתדל להשפיע בדרכי נועם. סירב להצטרף לחותמים על כתב המחאה, בשנת תרס"ח, נגד העברת הגימנסיה "הרצליה" לפתח-תקוה. לדעתו מוטב שהנוער יבוא אל המושבה הדתית ויושפע מחקלאותה ומרוחה גם יחד.
בחודש שבט תרע"ז חלה ונפל למשכב. מצוקות המלחמה וחוסר מזון מבריא ורפואות החלישו את כוחותיו, ואחרי הפסח, כשמגורשי יפו ות"א גורשו הלאה מהמושבה ונשמעו איומים שגם תושבי פ"ת יגורשו, התחזק על משכבו, התפרץ בדברי מחאה נגד החרבת "פתח-תקוה שלו'' ובמלים אלה יצאה נשמתו ביום ט"ז אייר תרע"ז. צאצאיו: מרים אשת משה מרקוס (פ"ת); שושנה אשת יצחק קוסוב.
ברתולד (ברוך) פייבל
בן יוסף, נולד בי"א אלול תרל"ה (11 בספטמבר 1875) בעיר פוהורליץ שבצ'כוסלובקיה. גדל בבית מתבוללים, וידיעותיו ביהדות היו בדרך כלל זעומות מאד. נתחנך בבתי ספר כלליים.
עוד בהיותו סטודנט בן 21 נענה לקריאת יוצר הציונות, נהיה מראשי עוזריו של הרצל, היה ממארגני הקונגרס הציוני הראשון וממשתתפיו.
מיד אחרי הקונגרס הראשון שב אל עירו ברין ויחד עם רוברט שטריקר ומכס היקט יסדו את ה"יודישה פולקס-שטימה", מן העתונים היהודיים הראשונים, שהרימו את דגל הציונות המדינית.
בשנת 1896 שרת בצבא האוסטרי ונהל שם תעמולה ציונית.
כשנוסד השבועון הציוני "די וועלט", הזמינו הרצל להיות בין חברי המערכת, לשם כך עבר לווינה והיה שנים אחדות יד ימינו של הרצל ועודנו למעשה של ה"וועלט".
לשם הפצת רעיון הציונות היה נוסע בערי מורביה וצ"כיה ומיסד בכל מקום אגודות ציוניות. בברין יסד אגודה ציונית של הסטודנטים בשם "ווריטס" (האמת).
כתב מאמרים, חיבר שירים יפים ונגונים לשירים, שרבים מהם נעשו זמירות קבועות במסבות ונשפים ציוניים, וגם תרגם שירים מאידיש. ביחוד נתפרסם לשבח בתרגום שירי מוריס רוזנפלד מאידית לגרמנית. התרגום הנ"ל נעשה למאורע ספרותי חשוב. זה היה התרגום הראשון ללשון אירופית מאידיש ועשה רושם רב בהופעתו. לשונו הגרמנית העסיסית ורבת העישר בניבים ובגוונים שלה שיוותה לשירה זו לווית חן.