הלך עמהם. בדרך אזל הלחם מכליהם ואז נתן להם את הצידה שהביא עמו והוא עצמו לקט לו עשבים בשדה לאכול.
לפתע נעלם מהמושבה, נדד בארץ לארכה ולרחבה, הטיף לתשובה וליראת-שמים ליהודים ולערבים (הללו היו מאזינים לדבריו בחרדת-קודש כמו לדרוויש חסיד). נכלא בירושלים לימים אחדים בגלל הפרעת הסדר בדרך שגעונית. בצפת רדפוהו היהודים עצמם. הלך לבירות ושם היה מורה לילדי הקונסול הרוסי. ושוב יצא לנדודיו ולטפותיו עד העיר חלב שבצפון סוריה וגם בדמשק ובחלב נכלא לימים אחדים. יצא לאירופה, הבריח את הגבול לרוסיה, ואחרי ישיבה קצרה בכלא בשל עבירה זו המשיך את נדודיו והטפותיו ליהודים ולגויים על הגאולה שתבוא לאנושות כולה על-ידי תשובה, והגויים בשווקים היו מצטלבים ביראת-שמים לשמע דבריו. ביקר גם בישיבת וולוז'ין ופתח לנאום בעברית, אך ראש-הישיבה הוציאו החוצה לבל יפריע את הלמודים. יצא למערב-אירופה ולאנגליה ושם נכלא לזמן-מה כחשוד במחלת-רוח. חזר לארץ-ישראל ואחרי נדודים נוספים, שבהם ביקר עוד פעם בגדרה, התבודד שלש שנים בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים לכפר על העוונות שנבשל בהם בעת נדודיו בעולם. ביחוד העיק על נפשו עוון מסוים (לפי שמועות שהתהלכו אז בירושלים המיר את דתו מתוך הזיה, אך מתוך רמז במכתבו לר' זאב רפפורט ולשאר ראשי קהלת מינסק, שנכתב בחלב ביום ג' פרשת נח תרנ"ב - פורסם ב"מימים ראשונים", כרך ב', חוברת ג'-ד' אוגוסט-ספטמבר 1935 - נכשל באשה נכרית) ולפי דבריו באותו מכתב הטעה אותו השטן להאמין, שבכדי לכפר על עוון זה עליו להמול שנית. הוא קנה לו אולר חד ובמערה שלרגלי הר הזיתים ניסה לעשות מעשה, אך מחוסר ידיעה ונסיון כמעט שסירס את עצמו. בבית-החולים "ביקור-חולים" ריפאו כליל את פצעו, אך בגלל האיסור שבתורה (דברים כ"ג ב') לא הרשו לו הרבנים לשאת בת ישראל לאשה. הוא נכנע לגורלו והמשיך לעסוק בתורה ובתפלה ובהטפה לתשובה לשם החשת הגאולה השלמה ותיקון העולם במלכות שדי. בהטפה זו המשיך גם בכתב, בתוך זה מכתבו הנ"ל לראשי קהלת מינסק ובספרים שכתב בשמות "שלום על ישראל", "נצח ישראל", "חסד לאברהם", "הבינה והברכה", "ציון המצוינת", "אשרי האיש", "אמונים נוצר" (ירושלים תרנ"ג) ו"אורח לחיים או חכמת המסכן" (ירושלים תרס"ט). ושוב נדד בארץ ושנתים התגורר בנוה צדק שביפו ולפעמים היה אוסף ילדים בבית-הכנסת, מלמדם מקרא ומטיף להם מוסר.
לבסוף נשא גיורת והיא גלגלה עמו עד יום מותו בעוני ובדחקות, השתדלה להנעים לו את חייו וזכות גדולה ראתה לעצמה לטפל בתלמיד-חכם וירא-שמים שכמותו.
נפטר בפתח-תקוה במוצ"ש ט' חשון תרע"ד.
שמואל פייגלין
נולד בעיר הורקי, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), ה' אדר תרל"ד (1874), לאביו יעקב צבי בן אברהם, מצאצאי בית האדמו"רים מליובאוויטש, בן תורה, חסיד חב"ד וחובב ציון נלהב, ולאמו אלקה בת משה זלמן הנקין . למד בחדר ובישיבה עד גיל 12. נתיתם מאמו בילדותו ובן 12 נסע אל דודו ישראל פיינברג , סוחריערות בפלך קורסק ועבד אצלו כפקיד. בינתים קנו אביו ואבי-אביו (בשנות תרמ"ו-מ"ח) מאת נציג חברה ארצישראלית 400 דונם אדמה ב"רמה" ליד ירושלים (ליד קבר שמואל הנביא) בתנאי שיוכלו להחליפה באדמה אחרת, וכשהתעתדו לעלות ארצה כתבו לשמואל שיבוא הביתה להצטרף אליהם.
בתרמ"ט עלתה ארצה כל המשפחה: הסבא והסבתא, האב ואשתו השניה, חמשה בנים ושתי בנות. האדמה ברמה לא מצאה חן בעיניהם ולבסוף הסכימה החברה לתת להם 400 דונם או ברחובות או באילת השחר, ולעצת קרובם מרדכי לובמן (אז מנהל ביה"ס בראשון לציון) בחרו באילת השחר. את הקרקע הזה קנתה החברה מהבארון רוטשילד , שמכר את רוב שטחו לקבוצת יהודים, שאמרו לעלות מצרפת וליסד מושבה, והואיל והם סירבו לקבל למושבתם אנשים שלא מחבורתם הוכרחה הפקידות שבראשפנה לבטל את המכירה לחברה, שמשפחת פייגלין היתה קשורה בה, והכריחה את המשפחה לקבל אדמה במושבה משמר הירדן שהחלה ליסד בזמן ההוא. משא ומתן זה על החילופים ארך כשנתים, ובינתים עבדו שמואל ואחיו בראשון-לציון ואח"כ ברחובות בראשית הוסדה (עבודתם הראשונה שם היתה חפירת המרתף בבית דונדיקוב ).
כשנגמרו החילופים עלתה כל המשפחה, שגרה בירושלים, אל הגליל. הנסיעה, ברכיבה על גבי גמלים, ארכה מיום א' בבוקר עד יום ו' לפנות ערב. אז הגיעו להר כנען ומחמת השעה המאוחרת נשארו לשבות על ההר ורק ביום א' בבוקר נכנסו לצפת.
כאן גרו קרוב לשנתים עד שקיבלו את הקושאן