ב-1933 הניח את אבן הפינה לבניני התערוכה והיריד, פעל לשם קליטת העולים מגרמניה עם עלית הנאצים לשלטון.
ב-1934 עם חגיגת חצי יובל ליסוד העיר תלאביב נקבע לכבודו אחד הרחובות הגדולים והמרכזיים על שמו וככר על שם אשתו (רחוב דיזנגוף וככר צינה חיה).
ביובלו ה-75 נקבע מטעם עירית תל-אביב פרס שנתי קבוע לאמנות. חנך את "מוזיאון תלאביב" בבנינו המחודש ואת המזח של נמל תל-אביב והיה נשיא הכבוד של אוצר מפעלי-ים. עמד בראש המשלחת הישובית לנציב העליון בענין פרעות 1936.
הפניה שלו לנציב העליון וואקופ עשתה רושם כביר גם על האנגלים וגם על היהודים. כשבא אח"כ הגנרל דיל להשקיט את הארץ פנה במכתב שני, וציין את האמצעים שיש לנקוט כדי לשים קץ לאנרכיה, שהשתלטה בארץ.
בראש השנה תרצ"ז חלדה מחלה קשה (לפני שנה וחצי חלה באותה מחלה והחלים) וביום ז' תשרתרצ"ז נפטר ונקבר בתל-אביב בבית הקברות הישן.
צוה את כל רכושו לחברת "מוזיאון תל-אביב". פרסומיו: "עם תל-אביב בגולה" (1931); פיתוח תל-אביב (1932); שני ספורים קטנים (1934); לידידי מנוער (1936); לזכר צינה חיה דיזנגוף; מיתת נשיקה (צואה רוחנית).
הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל
נולד בירושלים, י"ג סיון תר"מ (1880), לאביו הרב יוסף רפאל , ראב"ד לעדת הספרדים לירושלים, (מצאצאי הגאון רבי יצחק חיים עוזיאל , מגדולי הרבנים בירושלים), ולאמו שרה בת משה חזן (נכדת הגאון רבי חיים דוד חזן , רב ראשי וראשון-לציון, מחבר הספרים "נדיב לב", "ייטב לב", "ישרי לב", "תורת זבח", בן הגאון יוסף רפאל , רב ראשי וראשון-לציון, מחבר הספרים "חקרי לב" ו"מערכי לב").
למד מפי טובי החכמים, בבית-המדרש "דורש ציון" ובישיבת "תפארת ירושלים". בן 14 נתיתם מאביו, נתן שעורים פרטיים לעזרה לפרנסת המשפחה, והמשיך ללמוד ולהשתלם בתורה. למד בעצמו ומפי מורים פרטיים גם את השפות עברית, ערבית וצרפתית והשכלה כללית.
נשא לאשה את רוזה בת אברהם ברוך מירושלים (נכד הרב חיים נסים ברוך , ראש ועד עדת הספרדים וראב"ד בירושלים). נכדת הרב יעקב שאול אלישר (ישא ברכה) מצד האם. נפטרה ז' ניסן תרע"ה.
בראשית תר"ס נתמנה למורה בישיבת "תפארת ירושלים" ואח"כ גם בת"ת הספרדים שלידה ובתרס"ד נתמנה למנהלם. יסד ישיבה להשתלמות לאברבי הספרדים בשם "מחזיקי תורה". השתתף לקיץ תרס"ג ביסוד בית חינוך ליתומים. בתרס"ח כשעלה קרובו הרב אליהו חזן מאלכסנדריה ויסד בית-מדרש לרבנים בירושלים, מותאם לצרכי הזמן, נמסר לידו ארגון המוסד. עם פטירת הרב חזן בראשית תר"ע נתבטל המוסד, ואז נתמנה למורה לתלמוד ושיטותיו בבית-המדרש לרבנים שיסדה חברת "עזרה" הברלינית.
באלול תרע"ב נבחר לרב ראשי וחכם-באשי לקהלת יפו והסביבה. פעל רבות בשנות מלחמת-העולם הראשונה בהשתדלויות בפני השליטים במחוז ואף בפני השליט העליון, המצביא ג'מאל פחה, להמתקת גזירות ולביטול נגישות ורדיפית. בהשתדלותו נדחה פנוי בית הקברות היהודי הישן ביפו.
בימי גזירות חסן בק ביפו נתבקש ממנו לתת רשיון לטחון חטה בשבת. הוא מחה והגיש לפני הקיימקאם את התפטרותו. השלטונות בקושטא פייסו אותו ובקשוהו להשאר על משמרתו.
ביקר במחנות הצבא בארץ להביא עידוד ועזרה לחיילים היהודים ועלה בידו לשחרר כ-1500 רבנים וכלי קודש מהצבא הטורקי. בעת הגירוש הכללי מיפו בניסן תרע"ז עבר לירושלים, ואחרי גילוי קשר המחתרת העברית "נילי", כשהשלטונות הטורקיים האשימו את כל היהודים בריגול ובבגידה ופתחו המסעדיכוי כללי נגד היהודים, עשה כמיטב יכלתו לשכך את חרון-אף השליטים ולרכך את רוע הגזירות. בסוף גורש לדמשק יחד עם הרב נסים דאנון, הראשון לציון וכשהורע מצב הצבא הטורקי בחזית עזה באר-שבע הורשה לחזור לירושלים והגיע זמן מועס