שיוכרחו לחיות על שכר עבודתם בלבד ויתמהו בכל קשיי החיים של חלוצים. עבדו כפועלים שכירים בכרמי רחובות למן חג השבועות (בערב החג הגיעו ארצה) עד ערב סוכות, עבדו בשקידה וחיו בצמצום וחסכו שני נפוליונים ולחג הסוכות עלו לרגל ירושלימה בחבורת מאה פועלים. משם חזרו לעבודה בכרמים וביקב ראשון לציון ואחרי כחצי שנה פיטר אליהו שייד, מפקידות הבארון, אותם יחד עם פועלים רבים והם השתתפו בפעולה נגדית של פועלי המקום להכריח את שייד לסדר את ענין הפיצויים למפוטרים.
עברו לפתח תקוה ובכסף ששלח אביהם רכשו בשביל המשפחה 1200 דונם קרקע ומגרש בקצה המושבה בדרך ליפו ובנו בית גדול. ניהלו את המשק ובפרדסם קבלו הדרכה והכשרה עשרות פועלים עבריים בתקופת העליה השניה שחלק מהם הנם כיום ממנהיגי ההסתדרות. ביתם היה פתוח לחלוצים ועוברי אורח שקיבלו בו אוכל ולינה ועידוד ועזרה לסידורם בעבודה שניתנה בצורת עזרה בכסף, בגדים ומכשירים חקלאיים. לרגל רבוי מספר האורחים, שהביאם כמעט לידי פשיטת רגל, ולרגל הצורך באכסניה, פתחו בית-מלון בשם "מלון "גיסין". בתרנ"ד עלו אליהם אחיהם אריה ליב ואחותם איידלה (שנישאה למאיר סולץ ), ובתרנ"ה באו אף ההורים והאחיות מארישה (שנישאה לאליהו אוסטאשינסקי ), איטה (שנישאה לדוד גולדשטיין ) ואלישבע , שהיתה הגננת הראשונה בגן-הילדים העברי הראשון בירושלים (נישאה למשה אפרתי) .
נשא לאשה את אסתר בת מיכל הורביץ , אחות האגרונום גרשון הורביץ מראשון לציון.
השתתף בפעילות בחיי הצבור במושבה. בריב הגדול בין "הזקנים" ו"הצעירים" היה הרוח החיה ב"תנועת הצעירים", שלחמו למען הקידמה בניהול עניני המקום ואחרי שהושב השלום על כנו והורכב ועד בהשתתפות שני הצדדים נבחר לראש ועד המושבה, אך לא יכול לעמוד בהתנגשות מתמדת עם "הזקנים" והחרדים הקנאים, שראו בעין רעה את "פלישת הרוסים" ומנהגיהם למושבה שהם ביקשו לשמור בה את האופי הירושלמי של הישוב הישן, ואחרי כחצי שנה התפטר מראשות הועד ואחיו שלמה זלמן נבחר במקומו, אך הוא הוסיף להשתתף בעניני הצבור ובמשך שנים רבות היה חבר ועד המושבה ויו''ר הועד החקלאי, ואחרי מלחמת-העולם הראשונה היה חבר הועד הזמני ליהודי א"י והשתתף בועדה המכינה את כינוס אספת הנבחרים הראשונה.
בביתו התאכסנו ראשי "חובבי ציון" והציונות ופקידות הבארון ויק"א בבקרם בארץ לחקירת התנאים, ועצותיהם והסברותיהם של הגיסינים עזרו בהרבה לבירור המצב ולהכנת ההצעות לתיקונים.
הגיע למומחיות במטעי הדר, היה מטובי הפרדסנים וממיסדי חברת "פרדס". הכניס את גידול האספסת בפתח-תקוה ואחר כך בעין-חרוד.
נשא בגבורת נפש ובגאון לאומי את המהלומה הגדולה בנפול בנו אבשלום בהגנה על פתח-תקוה.
משנתרוקן ביתו אחרי שנפל בנו בכורו ויתר צאצאיו יסדו משפחות משלהם הלך לחדש את חייו כחבר קשיש בקיבוץ עין-חרוד שהיה אז בראשיתו. העניק לחברי קיבוצו וליתר מתנחלי העמק את נסיונו החקלאי בענפי משק שונים.
בתרפ"ד השתתף ביסוד המושבה הרצליה בשיתוף עולים מאמריקה (שאורגנו להתנחלות על-ידי חברת "קהלית ציון אמריקאית") עם בני המושבות ילידי הארץ שאורגנו בהסתדרות "בני בנימין", והוא, שכבר עבר אז את שנתו הששים הצטרף ל"יתר הצעירים", בנה בית ונטע פרדס ועבד בו בעצם ידיו עוד למעלה מעשרים שנה, ואף שנים אחדות אחרי חגגו בשקט את יובל השמונים להולדתו. היה פעיל גם בעניני הצבור ובבנין בית-הכנסת וקיבל עליו וביצע בהצלחה סידור משק ונטיעת פרדס בשביל יהודי מחו"ל (הוא משק ליאו וייס בפתחתקוה).
נפטר בתל-אביב, כ"א חשון תש"ז (15.11.46), והובא לקבורה בפתח-תקוה.
על שמו ככר ברח' בני בנימין בהרצליה. כן נקבע פרס על שמו באוניברסיטה.
צאצאיו: מיכל אשת מרדכי פרלין, אבשלום (נפל בהגנה על פתח תקוה ביום ההתקפה הגדולה, כ"ז ניסן תרפ"א), אפרים (יו"ר הסתדרות החקלאים בפתח תקוה), עזרא, שושנה אשת זאב מכנס .
יעקב קרול
נולד בקריוקוב (ע"י קרמנצ'וג מעבר לדניפר), פלך פולטאבה (אוקראינה), בשנת תרמ"א (25.8.1881), לאביו ברוך דב (מצאצאי בעל תוספות יום-טוב,