בחומר וברוח והשתתף כציר בכנסיה הגדולה של "אגודת ישראל" בתרפ"ב בוינה, אם כי לא הסכים לדרכי האגודה להתבדל מיתר התנועות היהודיות למען בנין ארץ-ישראל (אח"כ השתתף גם בכנסיה הגדולה של האגודה בתרצ"ז במארינבאד, וכן בתור אורח בקונגרסים הציוניים הי''ד, הט"ו והעשרים).
המשיך לפעול במרץ למען חיזוק החברה "בית ונחלה" ולהביא את תכניתה לידי הגשמה למעשה וביום ז' אדר תרפ"ב נסע בשליחותה הוא ועוד שני חברים לרכוש קרקע בארץ לשם יסוד המושבה, התקשרו עם חברת "גאולה" על קנית שטח בן 1044 דונם לא רחוק ממקומה של בני-ברק ההיסטורית והחליטו לקרוא את שמה על מושבתם, שתושביה יהיו בני-תורה וחסידים. בשובו לפולין הוסיף להמריץ את החברים שיכניסו את תשלומיהם כדי לסיים את רכישת הקרקע וניהל את הסידורים הדרושים להקמת המושבה בפועל (פרצלציה, העברת המגרשים לחברים, סידור אספקת מים וכו'), ובתרפ"ד עלה עם משפחתו בתוך 20 המשפחות הראשונות והחלו לבנות את המושבה בני-ברק וקראו לרחובותיה בשמות התנאים שהיו מסובים בליל ה"סדר" בבני-ברק. עסקו בגידול עופות וירקות ובהחזקת פרות להספקת חלב לת"א, ותוך זמן קצר באו גם יתר החברים בזרם "העליה הרביעית" והמושבה גדלה והתפתחה בקצב מהיר. נוספו בה גם מתישבים שלא מחבורת המיסדים, ואף בלתי אדוקים בעניני תורה ודת, אך הוא, שנבחר לראש הועד של המושבה מעת שנוסד הועד והמשיך להתמסר לפיתוחה וביסוסה של המושבה שיצר, עמד יחד עם חבריו המיסדים על משמר האופי הדתי של המקום, ואף התקינו לסגור לימי שבת ומועד את מבוא המקום בשרשרת ברזל למנוע את חילול קדושת היום בתנועת כלי-רכב, ואת כל זה השכיל לסדר בדרכי שלום ובהבנה לצרכי הצד שכנגד ולדרישותיו בענינים שאינם פוגעים ביסודות.
כשבא המשבר הכלכלי אחרי גאות העליה הרביעית ומחנק אפף את המתישבים מחוסר פרוטה במזומנים וקשיי קריעת-ים-סוף להשיג הלואה כל-שהיא, נסע ר' יצחק לארצות-הברית ולדרום-אפריקה, אסף כספים ויסד בנק מקומי, שבהלואותיו עזר לתושבים להחזיק מעמד עד להשתפרות המצב הכללי, ועזרה זו, שניתנה ונגבתה על יסודות בנקאיים רגילים, אך בלי החומרות היתרות של עונת משבר, הוכיחה בהיקפה הקטן כי בעצם יש יסוד בריא ליישוב ויכול לעמוד על רגליו אם יעזרוהו באשראי כבימים כתיקונם.
שנים אחדות עמד בראש הועד ודרש מהשלטונות מעמד חוקי להנהגת המושבה, ומשהתמהמהו השלטונות במילוי הדרישה התפטר מהועד והודיע שלא יחזור אליו עד שינתן לו מעמד חוקי. אך גם באותו הזמן המשיך לעסוק בצרכי הצבור מחוץ למסגרת הועד וכשעמד על הפרק ענין השתתפותה הכספית של המושבה בסלילת הכביש הראשי העובר בתוכה נטל על עצמו התחייבויות כספיות מסוימות וחתם על החוזה עם "המשרד הקבלני". סוף-סוף ניתן למושבה מעמד של מועצה מקומית ומאז הוא עומד שוב בראשה. בשנות כהונתו בראש המושבה גדלה בשטח ובמספר התושבים והוא עזר לפיתוחה ולהקמת מרכזי תורה ומפעלי תעשיה על אדמתה, פעל ופועל לטובת המושבה ותושביה ושיפור שרותיה ומוסדותיה ושומר בהצלחה על יחסי שלום ושיתוף בין הזרמים השונים ואף המנוגדים של התושבים לסוגיהם.
פרסם בתש"ב את החלק הראשון של ספרו "זכרונותי על בני ברק" (שנות היסוד תרפ"א-תרפ"ד) ובתש"ו את החלק השני, בהוצאת "מוסד הרב קוק" (שנות הבנין והלבטים הראשונים, תרפ"ד-תרפ"ח). בתש"ז יצא בסיוע "מוסד הרב קוק" ספרו "יהודה וישראל" - הגיונות תורניים ועיוניים על תקופת מלכיהודה וישראל, שיצאו תחילה בהמשכים ב"ידיעות בני-ברק", בו הוא מפרסם מזמן לזמן גם מאמרים בשאלות מקומיות.
צאצאיו: טוביה, אלעזר אריה, אפרים, יוכבד אשת משה שלמה אהרנרייך, חיה אשת ישראל מקובר, רבקה אשת ישראל ברוק, שמעון פתחיהו, דבורה, עקיבא, ישראל מאיר.
צבי אריה דינוביץ
נולד בפתח תקוה, ט"ו שבט תרנ"ה (1895), לאביו יונה (בן ר' מרדכי, מראשוני העולים ב"קבוצת הביאליסטוקאים", שבאו להשתתף בחידוש הישוב בפתח תקוה) ולאמו לאה בת ברוך יפה (בן חיים זלמן, אחי הרב מרדכי גימפל יפה מרוזינוי ומנהל מרכז תורני במושב יהודיה). למד בתלמוד-תורה "נצח ישראל" ובביה"ס של הבארון רוטשילד (כיום ביה"ס פיק"א) ואח"כ יצא לעבודה במשק הוריו.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה נקרא לגיוס לצבא הטורקי. באותו זמן פקד אחמד ג'מאל פחה על חסן בק, המפקד הצבאי של יפו, להכין 2000 גזעי עץ אקליפטוס ולמסרם תוך 20 יום לתחנת הרכבת בראש העין. היתה סכנה שהמפקד היפואי יסחב את כל בני