ברוך רם
נולד בחדרה, ה' אדר תרנ"ט (1899), לאביו נחמן (ראה כרך א', עמוד 114, ממיסדי המושבה ומעסקניה, רוקחה הראשון, מודד אדמתה ומתכן תכנית בנינה, ממשפחת בעלי הדפוס העברי הגדול "האלמנה והאחים ראם" בוילנה, דודם של נחמן סירקין ומנחם שיינקין) , ולאמו חיה לאה בת ברוך ובתיה שמואלזון , ממיסדי חדרה, ממשפחת מתתיהו שטראשון הנודע מוילנה. (ראה כרך שני, עמוד 933).
הוא הבן הראשון מילידי חדרה שנשאר בחיים אחרי שעשרות נקטפו בעודם באבם בגלל הקדחת הממארת.
גמר את בית-הספר העממי בחדרה והיה בו תלמידו של ישראל בלקינד . בהיותו בן 12 וחצי מת עליו אביו ולפני מותו השביעו בנוכחות חיים גולדנברג ומנדל וזילינסקי , שיהיה תמיד לעזר לחלשים, שלא יעזוב את הארץ ואת חדרה ושלא יקים מצבה על קברו לפני שישא אשה ויבנה לו בית בחדרה.
כשנתים אחרי מות אביו עבד במשק ובפרדס הצעיר, וכשנגאלה אדמת כרכור היה בין חמשת צעירי חדרה שעלו עם סוסיהם ביום ט' כסלו תרע"ג, והוא אז בן 14, יחד עם קבוצת פועלים מ"השומר" בראשות יגאל אליוביץ לחרוש ולזרוע את האדמה לשם חזקה, והיה עובד כל היום בשדה ואקדוחו צמוד אל ירכו ובלילות היה לן בחושה ערבית. בשכר עבודה זו קיבל מאת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית סך 1850 פרנק. ואת הכסף הזה הקדישה אמו להוצאות לימודו, אך בינתים הוכרח להמשיך בעבודה במשק. רק בסוף השנה, כשנישאה אמו לקרובה שלמה מאירסון שעלה ארצה מוילנה והוא קיבל לידיו את המשק (ראה כרך שני, עמוד 975), שוחרר ברוך מהעבודה ובהשתדלות קרובו מנחם שיינקין נתקבל כתלמיד לגימנסיה הרצליה בתל-אביב. כאן היה פעיל בחברת הנוער הלומד, פעל בארגון ובתעמולה בין תלמידי מוסדות חברת "עזרה" בעת מלחמת הלשון, שיעמדו לימין הלוחמים למען השפה העברית נגד המגמה הגרמנית של החברה הברלינית. יחד עם חבריו אברהם שלונסקי (כעת המשורר והסופר) ויעקב רזניק ממתולה (כעת ד"ר י. הרוזן ) ערכו והוציאו את חוברת "התלמיד"' בטאון תלמידי הגימנסיה.
כשהחריב הארבה בעת מלחמת-העולם הראשונה את פרדס נחלתו בחדרה הוכרח לעזוב את הלימודים ולשוב לעבודת המשק. באביב תרע"ז, כשגירש המצביא ג'מאל פחה את היהודים מיפו ומתל-אביב למחוז הצפון, השתתף עם טובי הצעירים מהשומרון ומהגליל בהסעת המגורשים בעגלותיהם בלילות, בלי תשלום, למקומות מקלטם הזמני בשומרון ובגליל. וכשנתגלה בראשית תרע"ח קשר הריגול והמחתרת העברית "נילי" והשלטון הצבאי הטורקי פתח במסע דיכוי ורדיפות נגד הישוב העברי ואסר צעירים רבים, היה גם היא בין הנאסרים. אך שוחרר בעזרת המודיר של קיסריה, ידיד אביו, וברח לפתח-תקוה אל דודו ודודתו, המורה יוסף אשבל ואשתו נחמה לבית רם (אחות אביו, הורי הפרופ' דב אשבל באוניברסיטה העברית), ושם השיגהו הכיבוש הבריטי.
אחרי מלחמת העולם הראשונה היה בין ראשוני המיסדים של "האכר הצעיר" ואח"כ של הסתדרות "בני בנימין", מהאחראים לקיומו של העתון "דואר היום". בינתים, תוך פעילות צבורית ומשקית מתמדת, קיים את צואת אביו, נשא לאשה את צלה בת אפרים צבי (הרש) ברזל מצפת (ראה כרך שני, עמוד 958) ובנה את ביתו בחדרה ואח"כ הקים מצבה על קבר אביו.
השתתף עם עובד בן-עמי וגד מכנס בקנית אדמת נתניה על שמם ובהקמת המושבה שמאז גדלה לעיר, יסדו וניהלו את חברת "הנוטע" ואת החברה לפיתוח חוף נתניה, השתתף ביסוד המושבה אבן יהודה ותליצחק, גאל 6000 דונם אדמה בעמק זבולון ויסד את חברת מפרץ עכו-חיפה והשתתף ביסוד עיר המפרץ. גאל אלפי דונמים אדמה בשומרון ובחיפה, ותוך סיוריו בקשר לגאולת קרקעות היה משוטט במכוניתו בכל רחבי הארץ. יצר קשרים עם נכבדי הערבים בערים ובכפרים שנהגו בו כבוד רב והיה יודע תמיד את המתרחש ביניהם. היה במשך שנים רבות חבר מועצת חדרה, חבר הנהלת התאחדות האכרים ומוסדותיה, ממיסדיו וחבר הנהלתו של בית-הספר החקלאי בפרדס-חנה. ביקר בספרד ב-1934 לשם חקירת בעיות ההדרים בקשר לשיווק הדרי ארצנו. בביקוריו באירופה לארכה ולרחבה חקר את חיי היהודים, ביחוד בגלות פולין וליטא. ב-1938 נסע לפולין וחתם הסכם עם ממשלת פולין, שלפיו תרשה ל-500 משפחות יהודיות לעלות ארצה עם הונן, אך בינתים פרצה מלחמת-העולם השנית וסיכלה את התכנית. פרסם מאמרים בשאלות ישוביות וכלכליות ב"דאר היום" ב"בוסתנאי", ב"הבוקר" וב"דבר" ואף בעתוני חוץ-לארץ.
צאצאיו: נחמן (לומד באוניברסיטה בלונדון, כלכלה ומשפטים וקורס מיוחד לדיפלומטיה בין לאומית), בתיה .