ב-1903 נסע ללמוד רפואה באוניברסיטה ברן ושהה שם עד 1905.
ב-1905 הצטרף לתנועת "פועלי ציון" בוארשה ביחד עם יצחק טבנקין, חוה טבנקין (אווה אוסטאשבסקה), בן-ציון ראסקין, ירמיה (חיים איינשטיין) ושמעון פרושיצקי (פייגעלע), והיה מפעילי המפלגה.
השתתף לפי הוראות מפלגת "פועלי ציון" בפעילות מהפכנית נגד המשטר הצארי ובהגנה עצמית יהודית נגד הפורעים בשנת 1905. נאסר ביחד עם ארבעים מפעילי המפלגה (ביניהם י. טבנקין וניר ) ב-5 בינואר 1906 במצודת ווארשה ("ציטאדל") ובמבצר מידלין, שוחרר בסוף אפריל, המשיך ביתר מסירות בפעולות המפלגה ושוב נאסר ב-1907 לששה חדשים.
ב-1906 נשא לאשה את ד"ר דבורה (דורה) בת יעקב איינשטיין מוארשה (סוחר ותלמיד-חכם מפורסם), שלה חלק רב ביסודם ובניהולם של האגודה לעזרת חולים כרוניים בת"א, בית-הבראה "החלמה" ברמת-גן ובית-החולים ליולדות מחוסרות אמצעים שיוקם בהרצליה.
בראשית 1908 יצא לציריך ולמד שם משפטים במשך "זמן" אחד ואח"כ המשיך באוניברסיטת וינה, שם שמע שיעורים גם מפי הפרופ' תומאס מאסאריק. בוינה המשיך בפעילותו במפלגה, כי שם היה אז מושב המרכז העולמי של ברית פועלי ציון ומשלחת-חוץ של המפלגה ברוסיה, שכן ברוסיה עצמה נהרסה אחרי דיכוי מהפכת 1905 ולא ניתן לה להרים ראש. כאן ערך את עלון-הידיעות של המפלגה ("אינפורמאציעבלעטל"), שבעזרתו ובעזרת קשר מכתבים לרוב ששלח בכנויו המפלגתי "אפרים בלומנפלד" לפזורי המפלגה ברוסיה ארגן אותה מחדש.
בועידה העולמית השלישית של פועלי ציון (קראקוב 1911) הוחלט להגשים החלטה של ועידה קודמת בדבר התחלה בעבודה מעשית בארץ-ישראל מטעם הברית העולמית של המפלגה והפעלת "קופת פועלי ארץ-ישראל (קפא"י - באידיש "פאלעסטינער ארבעטער-פאנד") לשם תמיכה במפעלים פועליים וישוביים מטעם המפלגה, - ועליו הוטל לעלות ארצה לשמש מנהל לשכת העבודה ומנהל משרד העבודה של הברית העולמית בא"י.
באוגוסט 1912 עלה ארצה ואחרי חדשים פתח את לשכת העבודה ביפו, הראשונה בארץ, שבעקבותיה נפתחו סניפים ביתר המקומות, ונתרחבה אף ללשכה למתן ידיעות והדרכה כללית לפועלים עולים. כן תמכה קפא"י במטבחי פועלים, בקופות חולים, בקופות מלוה, במועדונים ובהוצאת ספרות פועלים, עזרה בארגונן של קבוצות לעבודות קבלניות וצבוריות, מימנה קנית נשק להגנה ותמכה ב"השומר", ובתקופת מלחמת העולם-הראשונה נוסדה בסיועה הכספי והארגוני ישובי הפועלים אילת השחר, כפר גלעדי ותל-חי על אדמת חברת יק"א (בעזרתו הפעילה של ח. מ. קולוריסקי, מנהל מושבות הגליל).
השקיע בכל המפעלים האלה הרבה יזמה, מרץ וכושר-הנהגה.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה קיבל עליו את האזרחות הטורקית, לבל יוכרח לצאת מהארץ והשתתף בפעולה הצבורית ובתעמולה למען ההתעתמנות. נתן ל"השומר" עידוד כספי מקפא"י לבל יוכרח להכנע ללחץ עסקני הישוב למלא את דרישת השלטון הצבאי הטורקי ולהסגיר את נשקו. שיתף פעולה עם העסקנים של יתר חוגי הישוב במאמצים להקלת המשבר ולעמידה בפני לחץ השלטון לדיכוי הישוב. קיבל בשביל קפא"י ולצרכי תמיכה בישוב לירות-זהב אנגליות ממשלוחי הסיוע ע"י מאיר דיזנגוף וחבריו (שהעביר אהרון אהרנסון ממצרים באמצעות הקשר הסודי של המחתרת העברית "נילי"), וכשגברה סכנת החיפושים מצד הצבא התורכי, צוה להטמינן. הוא היה בין אותם עסקני הישוב, שהמצביא ג'מאל פחה שם בהם את עינו לרעה ופקד פעם להגלותם לאנאטוליה והחליף את הגזירה בגירוש לגליל למשך שבועיים, אך בסוף הוגלה לדמשק וגם שם המשיך בפעולות העזרה לגולים ולאסירים הפוליטיים מארץ-ישראל ופעם נאסר גם הוא.
אחרי המלחמה חזר לעסקנותו במפעלי קפא"י, שנעשתה אח"כ מוסד-עזר להסתדרות העובדים הכללית. השתתף ביסוד מפלגת "אחדות העבודה" (והיה חבר הועד הפועל שלה) וההסתדרות הכללית (והיה חבר מועצתה). השתתף כנציג הפועלים בארגון הישוב והיה חבר אספת הנבחרים הראשונה וזמן-מה אף חבר הועד הלאומי. ב-1921 היה ציר לקונגרס הציוני מטעם "אחדות העבודה" ומסר בו סקירה על המצב בארץ.
בשנות מלחמת-העולם הראשונה היה חבר ועד תל-אביב. ב-1923 נבחר למועצת העיר ת"א ולסגן יושב-ראשה, ואחרי התפטרות מאיר דיזנגוף מכהונת ראש העיר ב-1925 ירש הוא את מקומו עד 1927. העיריה המשיכה לפעול (אף שבאותה תקופה הסתבך מאד המצב הכספי שלה) למען הרחבת תחומי העיר וגאלה את השטחים של צפון העיר, ממשק הפועלות