התנדב בין הראשונים לגדוד העברי "הראשון ליהודה", השתתף עם תלמידיו לשעבר אליהו גולומב , דב הוז ואחרים במסע תעמולת הגיוס, וכל עוד שהה בארץ ערך קורסים לחיילים במקוה ישראל. כששוחרר מהצבא ב-1920 הזמינו אליהו קראוזה להורות חימיה במקוה ישראל, ואחרי שהנהלת חברת כי"ח בפאריס הסכימה לתנאו, ששפת ההוראה תוחלף מצרפתית לעברית, קיבל את המשרה והנו מכהן בה עד היום וממלא את מקום המנהל בזמן העדרו.
במקוה ישראל יסד תחנת-נסיון חקלאית לחקירת הקרקע ולשיפורים בכל ענפי המשק החקלאי ושיטות העיבודים. להחזקת התחנה יסד חברה בשם "מכון לחקר הקרקע והזבלים" בהשתתפות טובי אנשי החקלאות והעביר לרשות החברה את כל רכושו. ביחוד ראוי להזכיר בתחנה זו את האגף לחקר הזיבול וההשקאה בענף ההדרים לפי שיטת הליזימטרים. תחנתמחקר היחידה בענין זה בכל המזרח התיכון. פעולתו בשדה הנסיון צוינה לדוגמה על-ידי קין, היועץ הממשלתי האנגלי פ.ר.ס. בספרו על המחקר החקלאי במזרח התיכון בקשר לנסיונות שצריכים להעשות עלידי הממשלה. כן יסד מוזיאון לקרקעות ארץ-ישראל, שאפשר לראות בו את סוגי הקרקעות מכל אזורי הארץ בחתכים עד עומק 120 ס"מ, בדיקה מיכאנית וחימית של כל סוג וסוג - ובסיכום כל אלה מפה חקלאית של כל הארץ. מוצגים אלה, לוחותיו ורשימותיו שימשו משען לחוקרים רבים, אף לגדולי אנשי המקצוע מארצות אחרות, בחקירותיהם ובעבודותיהם המדעיות והמעשיות בענף זה.
בדיקותיו הראשונות בקרקעות ארצנו נתפרסמו בספרו של אליעזרי-וולקני "בדרך", ומאז הופיעו מאמריו, מחקריו ומסקנותיו ב"השדה", "בוסתנאי", "הדר" ובספרית "דעת" שנוסדה על-ידי "קופת הספר" של הסתדרות המורים והוא השקיע בה הרבה עבודה וכסף.
הרצה פעמים רבות בפני חקלאים ואגרונומים ובפני מורים בסמינריונים מוקדשים לתורת הקרקע, ושומעיו המורים כינוהו "משורר החימיה" ואת שיעוריו ציינו כ"שיר הלל למקצוע, המעורר בלב השומעים רגש קירבה אליו ולנושא גם יחד", השתתף בקונגרס לחוקרי הקרקע בואשינגטון ב1927 (ואז ביקר גם בקליפורניה וחקר בענף ההדרים), בקונגרס לחוקרי הקרקע בלניניגראד ובמוסקבה ב-1930 (שם נבחר למזכיר הועדה הבינלאומית לביאוכימיה של הקרקע) ובקונגרס לחקר הקרקע באוכספורד שבאנגליה ב-1935 - ובכל המקומות הרצה על הארץ ועל חקירותיו בענפים השונים, והנו חבר לאגודה הבינלאומית של חוקרי הקרקע.
הקדיש מזמנו גם לעבודה צבורית. בתרס"ח השתתף ביסוד התאחדות המושבות ביהודה, ערך את תקנותיה ונבחר למזכיר-הכבוד שלה. בתרע"ח נבחר לועד המושבה ראשון לציון ולועד הפועל של התאחדות המושבות ביהודה ויצג בה את נקודות ההתישבות העובדת, ואח"כ השתתף ביסוד הועד הזמני הראשון ליהודי ארץ ישראל. היה חבר הועדה הממשלתית של הימאים חקלאים, חבר בהסתדרות המורים העברים, בהסתדרות האגרונומים ובהסתדרות החימאים בארץ.
נשא לאשה את מרים בת איתמר גולדברג מאודיסה. גמרה שם אוניברסיטה, עלתה ארצה עם הוריה ב-1923. היא עוזרתו הראשית בתחנת הנסיונות במקוה ישראל. היתה בין העוזרות הראשונות במכון לביאוחימיה של האוניברסיטה העברית. הראשונה בארץ בחקירה מיקרוביאולוגית של הקרקע, וכמה ממחקריה בשטח זה, לבדה ועם בעלה, פורסמו בכתבי-עת מקצועיים ובמאספים של קונגרסים בינלאומיים.
דוד הלוי זליבנסקי (שמואלביץ)
נולד בשעלייב, פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תר"ג (1843), לאביו ישראל ב"ר מרדכי הלוי שמואלביץ (תלמיד-חכם, חקלאי), למד בחדרים ובישיבות ועבד בחקלאות במשק אביו. לשם שחרורו מחובת השרות בצבא הרוסי נרשם כבנה של משפחה בשם זליבנסקי שלא היו לה בנים אחרים וכך שוחרר, לפי החוק בזמן ההוא, בתור בן יחיד.
החקלאי מפ"ת ר, מרדכי שמואלביץ היה אחיו.
נשא לאשה את שפרה גיטה בת ר' יוסף קסמיוביץ מלופץ, ממשפחה של בעלי מאפיות, ולמד אצלם את המקצוע.
בתרמ"ו עלה ארצה והתישב ביפו העתיקה ואח"כ עבד במאפיה בראשון לציון. כשנוסדה בתרמ"ח שכונת נוה צדק בצפונה של יפו בנה בה את ביתו בין הראשונים וגם מאפיה, ובמשך הזמן הגדילה ושכללה בסידורים חדישים והתאימה לאפית לחם לכל ימות השנה ומצות לפסח.
בתרע"ז פרש מהעבודה מחמת זקנה ומסר את בית-החרושת למצות לידי בניו ונכדו ישראל דננברג בשם הפירמה "דוד זליבנסקי ובניו", ומאז חדלו מאפית לחם ועסקו רק באפית מצות. עם גידול הישוב בעיר ובארץ גדל גם המפעל וחוג לקוחותיו ותוצרתו נודעת לשבח בישוב, ובזמן האחרון הקים ישראל דננברג ביתחרושת מיוחד למצות בפרדס כץ.