למד תורה מפי אביו ובישיבת מוהילוב-פודולסק וקיבל היתר הוראה, אך לא רצה להתפרנס ממנה, כי מנעוריו שאף להיות חקלאי בא"י. השתלם באופן פרטי בשפות ובלמודים כלליים והיה פעיל בתנועה הציונית בשקידה ובמסירות.
בסוף מלחמת-העולם הראשונה עבר לקיוב ונתמנה לנאמנו ומזכירו הפרטי של א. ס. פרנקל יצרן הסוכר הנודע. היה מקורב להרב שלמה הכהן אהרנסון (אז בקיוב, אח"כ בברלין ובסוף רב ראשי בת"א) והשתתף בפעילות בארגון תנועת "אחדות ישראל", שנטלה על עצמה לקרב את המוני היהודים הדתיים באוקראינה לפעולות ישוב ארץ-ישראל ותחיה לאומית בלי הכינוי "ציונות" ,שהיו לה מתנגדים מטעמים דתיים-פוליטיים.
נשא לאשה את פנינה בת ר' ברוך פרידמן מקלינובקה (מצאצאי הבעש"ט), מחסידי סקווירה, בעל עסקים, עסקן צבורי נדיב לב) ולפני ההתקשרות הותנה בפירוש, כי באפשרות הראשונה עליהם לעלות לא"י.
בעת מלחמת האזרחים והפרעות באוקראינה, במוצאי מלחמת-העולם הראשונה עבר לויניציה ונתמנה מטעם ועד העזרה לנגועי המלחמה והפרעות ("ייקופו") למורשה-מארגן לפלך פודוליה, ולמדות סכנת הדרכים - שהשליכו יהודים מהרבבות בנסיעתן, היה מבקר בעיירות הפלך שנפגעו מהפרעות, מארגן ועדים מקומיים לעזרה ומקשר ביניהן ובין המרכז. נשקהמגן היחיד שלו היה כתב הסכם חתום על-יד הקומיסר ל. טרוצקי בשם השלטונות הסובייטים ועל ידמקס פיין נציג ועד העזרה של יהודי אמריקה.
בעיירה קלינובקה, שנפגעה ביותר מהפרעות, ארגן את העזרה מטעם המוסד הממשלתי הסוביטי לסיוע ("סובז") ופתח מטבח צבורי לכלכלת התושבים הרעבים, וכשהאכרים סרבו למכור מזון תמורת מטבע סוביטי, קיבל מהשלטונות מלח והחליף חופן מלח בפוד קמח. בסרט צלב האדום על זרועו ובחותמת הממלכתית בכיסו היה כעין שלטון במקום. בסמכותו היה גם להוציא תעודות "אבקואציה", ובזה איפשר ליהודים להשיג מקומות ברכבות צבאיות ולעבור למקומות יותר בטוחים מפרעות.
אם כי מצבו הפרטי לא נתערער וגם עיר מגוריו ויניצה לא נפגעה ביותר מהפרעות שהציפו את כל ערי אוקראינה, מכיוון שבה התאכסנה הממשלה האוקראינית בגלותה מקיוב - על כל המיניסטריונים שלה, לרבות המיניסטריון לעניני היהודים בראשותו של "המיניסטר היהודי" פנחס קרסני. אך השאיפה לא"י לא נתנתו להשאר שם, ובחנוכה תרפ"א יצא בהחבא בעגלה עם רעיתו וילדם בן שנה מעירו, ואחרי שלשה חדשי נדודים, סכנות והרפתקאות הצליחו לעבור את הדניסטר לעבר גבול רומניה ולהגיע לקישינוב, בירת בסראביה שסופחה לרומניה, שבה ובסביבתה היו מרוכזים אז כשלושים אלף פליטים יהודים מאוקראינה (לפי הספירה שסידר העסקן זאב טיומקין, שבא במיוחד להתחקות על מצב פליטי אוקראינה בבסרביה), ורובם שאפו לעלות ולהתנחל בא"י בחקלאות, ולשם כך קמה תנועה לארגון קואופרטיביים לא"י. בועד שנבחר בראשותו של העו"ד ישראל טריווש נתמנה הוא למזכיר מארגן. התכנית של הקואופרטיביים היתה : שאת האדמה תיתן הקהק"ל והאמצעים להקמת המושב יושגו בחלקם מהמתישבים בעצמם והשאר ע"י הלואות מפיק"א וההנהלה הציונית. עד הקמת המושב יעבוד כל אחד במקצועו, יכניס את רוחיו לקופה המשותפת וכן את הכספים במזומן שברשותו. הקופה תפרנס את החברים עד התנחלותם ותממן את הוצאות הנסיעה לא"י. יתנהל חשבון לכל חבר ובבואם למטרה הסופית יסוכם החשבון לחובה ולזכות.
השתתף בעיבוד פרטי התכנית ובהסברתה להמוני הפליטים ובפעולתו נוסדו שבעה קואופרטיבים והוא עצמו הצטרף לקואופרטיב ''גאולה" של יוצאי ברשד, נבחר להנהלתו ועבד בה במרץ ובשקידה. לקראת הקונגרס הציוני ה-12 סידר הסכם עם הד"ר י. ברנשטיין כהן , שהיה אז יו"ר המרכז הציוני בבסראביה, שלפיו ינתן לפליטי אוקראינה לבחור ציר משלהם לקונגרס הציוני הי"ב, הרבה לעבוד בתעמולה בכתב ובעל-פה בכל ריכוזי הפליטים בבסראביה, ואכן נבחר עוה"ד א. טריווש לצירם לקונגרס, וכך הובאו שאיפותיהם ודרישותיהם אל הבמה העולמית של ההסתדרות הציונית.
בחגיגה הפומבית שנערכה ע"י ההסתדרות הציונית המקומית לכבוד הצהרת בלפור בתיאטרון העירוני, הובטחה אהדה ועזרה לעם ישראל בא"י באופן רשמי ע"י המיניסטר איבאן מאזפו.
ב-1921 נסע בשליחות הקואופרטיב לקושטא, ובעזרת מ. זלטופולסקי וי. ליפשיץ , חברי המשרד הארצישראלי שם, השיג ויזות ורשיונות-עליה לחברי הקואופרטיב, וכמה מהם קיבלו בדרכים אחרות ויזות באמצעות המשרד הא"י שבוינה ועלו לארץ בכמה שיירות, כ-180 חברי הקואופרטיב רובם בעלי משפחות שבחלקם השתכנו זמנית בצריפים ובאהלים ברחוב