יצחק לופבן
נולד בדמביצה, מערב גליציה, ט' באב תרמ"ח (1888), לאביו אליקום גצל (תלמיד חכם ובקי בספרות המחקר העברית מימי הבינים, סוחר יערות מכובד וידוע כנאמן בדיבורו, ממשפחת רבנים, בעלת ספר יוחסין המגיע עד אברבנאל) . בן ר' יהודה אריה ליב למדן גדול, מוסמך להוראה, מתנגד לחסידים ומראשוני תנועת חיבת ציון בגליציה) ולאמו רחל בת ר' אברהם ליב פולאנר (חסיד קנאי ולוחם לצדק בקהלתו)).
למד בחדרים ובבית-המדרש. נודע כ"עילוי" מילדותו והסבא אבי-אמו הכיר בו בהיותו בן שבע, שהוא תלמיד-חכם. לא נתנוהו לרכוש לו לימודי חול, ואפילו לבית-ספר עממי לא נשלח, למען יתמסר אך ורק ללימודי הקודש. ואכן בעודו נער כבר ידע להרצות בבית-המדרש על נושאים בש"ס ופוסקים כלמדן מובהק, אך רוח הזמן חדר אילו לתוך ביתהמדרש, החל לקרוא בסתר "ספרות אסורה" ("אהבת ציון" של מאפו, שהתרשם ממנו מאד וכדומה), השתלם באופן פרטי בלימודי חול, והצטרף בגלוי לתנועת "השחר" של בחורים בני-טובים (חובשי ביתהמדרש) במערב גליציה לציונות ולהשכלה עברית שמרכזה היה בטארנוב (מחברי אגודת "השחר" עלו בימי העליה השניה: דב קמחי, יחזקאל ויהושע ברנדשטטר, ליב נהיר-ליכטינגר, יונגרווירט ובימי העליה השלישית ולאחריה: דניאל לייבל, יוסף פאלק ואחרים). והוא היה לוחמה ונושא דברה בדמביצה ובסביבתה, כתב מאמרים בבטאונה של התנועה, שנקרא גם הוא "השחר", ובעתוני גליציה באידית, בעברית ופולנית, (בכתב העת "מוריה"), ובעבודתו הארגונית ובכתיבתו תרם הרבה למשיכת הנוער אל התנועה הציונית. בן 16 ערך בבית-הכנסת אזכרה להרצל על אף התנגדות הרב וראשי הקהלה, וכשהגיעו הדברים לידי התנגשות בכוח בין הציונים הצעירים למתנגדיהם, נאסר ל-24 שעות בעוון הפרת הסדר הצבורי.
ב-1908 הצליח להשיג סכום כסף מסוים, נסע לטריאסט, קנה לו כרטיס אניה ליפו. ורק בהיותו בדרך ארצה כתב לאביו מכתב-פרידה והודעה, שהוא עולה לארץ-ישראל.
בארץ התחיל לעבוד כפועל חקלאי במושבות והצטרף למפלגת "הפועל הצעיר" ואח"כ היה זמן-מה בירושלים כעוזר לאליעזר בן-יהודה במערכת "הצבי". ב-1910 נסע לשוייץ והיה שומע חפשי לפילוסופיה באוניברסיטה ציריך. ב-1912 חזר לארץ בעקב הזמנה טלגרפית לעבודה ספרותית, ועבד בעריכת "חוברות מדעיות עממיות", בהוצאת "לעם".
נשא לאשה את לאה יחזקאל רוזנבלט .
בתרע"ד נקרא לעזור ליוסף אהרונוביץ בעריכת "הפועל הצעיר", וכשהוגלה אהרונוביץ מהארץ מצרימה במלחמת-העולם הראשונה, בגלל נתינותו הרוסית, נשאר לופבן בארץ כנתין אוסטריה בעלת הב רית של טורקיה ומילא את מקומו של אהרונוביץ בעריכת העתון. ומשנסגר העתון ערך מפעם לפעם הוצאות פריודיות. כדי לתת ביטוי לרחשי התנועה והישוב בשעת החירום; אחרי הגירוש הכללי מיפו ותל-אביב התגוררו הוא ויוסף שפרינצק בעין גנים, ואמה של חנה שפרינצק דאגה גם לו בתנאי המחסור ששררו בימים ההם.
אחרי הכיבוש הבריטי בדרום הארץ השתתף בארגון הישלב מחדש והיה סגן חבר הועד הזמני, ולאחר שהחיים בארץ חזרו למסלולם ובאה תנופה גדולה בעליה, בהתישבות ובבנין - הוסיף להקדיש מזמנו גם לפעילות צבורית והיה ציר אספות הנבחרים א'-ג', חבר ועד החינוך של ההנהלה הציונית, כנציג צבור הפועלים, וציר בכמה קונגרסים ציוניים, חבר מרכז מפלגת "הפועל הצעיר" ומאז איחודה ב-1931 עם "אחדות העבודה" היה חבר מרכז מפלגת פועלי א"י.
בתרפ"א יצא אחרי השתתפותו בקונגרס הציוני לעבודת ארגון ותעמולה מטעם המפלגה בפולין וערך בוווארשה את העתון "פאלק און לאנד" ואח"כ ערך בברלין את העתון "ארבייטס פאלק", וכתב גם בעתונים אחרים באידית, גרמנית ופולנית.
כשהתפטר אהרונוביץ בתרפ"ג מעריכת "הפועל הצעיר" נתבקש לחזור לארץ ומאז ערך עד ימיו האחרונים את השבועון הזה, שהיה קודם בטאון מפלגת "הפועל הצעיר" ומאז איחוד המפלגות נעשה שבועותה של מפא"י. במאמריו הראשיים, שנכתבו בלהט ובקנאות לאמת שלו, בסגנון מקורי וחריף ובצירופילשון מבריקים - עמד על משמר טוהר הרעיון והמעשה וחינך דור של פובליציסטים. כתיבתו, שהיא מזיגה נאה של ניתוח שכלי מפוכח והמיה לירית, נתחבבה מאד על הקוראים ושימשה מופת לפובליציסטים במשך דור שלם.
עבודתו העיקרית פזורה על דפי שלושים שנה "הפועל הצעיר", אך מפעם לפעם התפנה גם לעבודה ספרותית אחרת. פרסם מאמרים ומסות ב"השלוח", "התקופה", "מאזנים" ועוד. תרגם לעברית את שני