יוסף ניאנו (כרך ג' עמוד 1267 ) אח"כ שמואל לופו (כרך א', עמוד 180) .לאחר חמש שנים נשלח מטעם בית הספר למצרים להשתלמות. ב-1909 חזר ועבד שנה בפתח תקוה בפרדס. ב-1910 החל לעבוד בחברה רוסית לשיווק נפט "האחים נובל", כמנהל ואקספדיטור. ב-1913 בנה את ביתו בתל-אביב ברחוב יהודה הלוי 41 והוא אחד הבתים הראשונים שברחוב זה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לותר על נתינותו הרוסית ולהתעתמן, אולם בתשלום 50 לירות תורכיות זהב, תשלום "בדל" השתחרר מחובת הגיוס. אולם עם החמרת מצבה של תורכיה נקרא ב-1917 להתייצב והפעם לא עמדו לו המאמצים להיפדות בכסף. נאלץ לנסוע לזכרון יעקב ועבד שם ביחד עם אחיו חיים ליבוביץ (כרך ב', עמוד 829) בהספקת עצים לדלק בשביל תנועת רכבת הצבא התורכי. עשרות בני תל-אביב נמצאו אותה שעה בזכרון יעקב אחרי שגורשו מהעיר, מהם עסקנים רבים, חברי התאחדות בעלי מלאכה וכו'. קראו להם בשם "פררניקים" - כלומר חייבי גיוס. ודאי היו שולחים אותם לעבודות פרך או לחזית לקראת מות בטוח אלמלא הצליח יחד עם אחיו חיים - להצילם. ע"י "ויסיקות" - שעבדו אצלם, היו להם קשרים עם מפקד תורכי בחיפה שהיה אחראי לגיוס זה. על ידי שלמונים בזהב טהור וביי"ש יקר הסיח המפקד את עיניו מ"פררניקים" אלה.
אחר המלחמה עזב את זכרון יעקב וקבל עבודה ביפו בחברת נפט אמריקאית "טקסס". עבד בה עד הסגרה בשנת 1923. נבנם לעבוד בחברת שיווק לבנים '"סיליקט" בהנהלתו של ישראל רוזוב. וזה מקום עבודתו היום.
אשתו: אהובה בת משה גולדנברג (ראה בכרך זה).
צאצאיו: עמנואל (מהנדס), אסתר אשת יהודה שמשי, נחמה אשת הרצל ברוק (מכונאי).
יזהר הררי
לאביו הד"ר חיים הררי (ראה כרך א' עמוד 497) ולאמו יהודית בת אהרן אייזנברג (ראה כרך שני עמוד 831), ולד ביפו י"ז תמוז תרס"ח (16.7.1908).
חנוכו היה לאומי עברי. אחרי שסים את חוק למודיו בגמנסיה "הרצליה" יצא לחו"ל ונכנס לאוניברסיטה בסורבונה (משפטים) משם עבר לבית ספר למדעים מדיניים ולבית ספר לעתונאות בפריס. כשחזר לארץ למד בשעורים למשפט בירושלים. סיים בקבלת תואר עורך-דין. לשם השתלמות נוספת במקצוע ומדעי החברה למד בלונדון ב"סקול אוף אקונומיקס".
נשא לאשה את דינה בת אבא ושרה נאמן-ניימן (ראה כרך א' עמודים : 520, 517) בשעה שלמד בשעורים למשפט בירושלים שמש כעוזר לכתב העתון "הארץ" בירושלים בשנים 1930-1929. כשלמד בפריס ובלונדון היה פעיל באגודת הסטודנטים הציונים שם ונבחר לחבר הועד שלה. בלונדון שמש כתבו של העתון "הארץ" בשנים 1933-1932 ומזכירו של הפרופ' זליג ברודצקי בקונגרס הציוני הי"ח בפראג בשנת 1933.
כשחזר ארצה בשנת 1934 החל לעסוק במקצוע עורכות הדין. במשך כל השנים שמש כמעט בלי הפסקה כחבר הועד המרכזי של אגודת עורכי הדין בארץ ישראל. משמש משנת 1937 כיועץ המשפטי של חבר המועצות המקומיות המאגד את כל השלטונות המקומיים בארץ, ונחשב למומחה לבעיות מוניציפליות ; מרצה בבית הספר לאדמיניסטרציה על "השלטון המקומי והתפתחותו".
פעיל בעניני בטחון וחבר בהגנה משנת 1923, ב-15 לספטמבר 1940 הועבר לפיקוד העליון ונתמנה לתפקיד היועץ המשפטי של המפקדה הארצית ובתור שכזה היה המתכנן והקובע בכל הענינים שבהם - המחתרת נתקלה בחוק האנגלי המנדטורי. הופיע בבתי הדין הצבאיים במשפטים גדולים נגד הישוב, כמשפטי: בן שמן, ליל וינגיט, רשפון, רוחמה, דורות ורבים אחרים והיה המטפל אחרי הקלעים במשפטים שלא הופיע בם בפומבי. היה ידוע במחתרת בשם "עזדין". בתפקיד זה שמש עד גיוסו לצבא ההגנה לישראל שאז נתמנה ע''י שר הבטחון לנשיאות בית הדין הצבאי העליון בדרגת סגן-אלוף.
פעיל בחיים הצבוריים, חבר נשיאות מפלגת הציונים הכלליים בארץ ואחרי הפילוג - במפלגה הפרוגרסיבית. נבחר בקונגרס הכ"ב כסגן בועד הפועל הציוני מטעם סיעת הציונים הכללים העולמית והשתתף מאז בכל ישיבות הועד הפועל הציוני, באותו קונגרס נבחר כחבר למוסד לעליה ב', מוסד חשאי אשר ניהל את כל עניני העליה הבלתי ליגלית ברחבי הימים והחופים. מוסד שנשא בנטל המלחמה נגד הבלוקדה של המעצמה המנדטורית, והיה אחראי יחד עם חבריו במוסד זה. בבריחה מאירופה ובהפלגת כל אניות המעפילים, ביניהן "יציאת אירופה תש"ז" עם 4500 מעפילים ממרסיל ושתי האניות "עצמאות" ו"קבוץ גלויות" עם 15000 מעפילים מרומניה.
עם הקמת מדינת ישראל הוצעה לו משרת מנהל מחלקת השלטון המקומי במשרד הפנים, אולם ביכר להשאר במקצועו ועצמאי וסרב לקבל מנוי זה. נבחר כסגנו של שר הפנים יצחק גרינבוים במועצת המדינה הזמנית ומילא פעמים מספר את מקומו בהעדרו בזמן המצור על ירושלים. חבר ועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית אשר הוטל עליה להכין את חוקת המדינה. חבר ועדת הסמל והדגל של מועצת המדינה. חבר המועצה המשפטית הממשלתית, חבר בועד שוחרי האוניברסיטה.