לפברואר 1948 הוא כותב : "לא נעים לעזוב אח הלימודים עכשיו, אבל עוד פחות נעים לדעת שחברי שופכים את דמם בזמן שאני יושב במרחקים ובלא דאגה... מה הטעם בישיבה שלוה כאן, כשאני יודע שהדברים שעבודם חונכתי נהרסים או עלולים ליהרס, מבלי שאנקוף אצבע... יתכן שאין כל ערך להיות חייל, אבל למרות הכל אם כל אחד יחשב כך תתארו לעצמכם באיזה מצב עגום נימצא... למרות שאם אפסיק את למודי תהיה זו הקרבה גדולה, אם יתברר שיש צורך בי, לא יהיה לי בל ספק מה לעשות..." באמצע מאי 1948 חזר ארצה והתגייס לחיל התותחנים בתור אלחוטאי. לחבריו אמר: "לא באתי לחפש "ג'וב". לא לשם זד, באתי מעבר לים אלא באתי להלחם". תמיד היה בעמדות הקרביות הקדמיות. כבר שלשה שבועות אחרי שהתגיס השתתף בפעולות על יד לטרון. השתתף יחד עם יחידתו בכבוש הגליל העליון ובגליל המערבי. באמצע דצמבר 1948 הוער לפלוגה אנטי-טנקית. שהשתתפה בקרבות האחרונים בנגב. דרש בכל תוקף שיקחו אותו לפעולה קרבית. נפל בקרב ע"י חן-יוניס ב-23 לדצמבר, 1948. במכתבו האחרון הבלתי גמור ב-21 לדצמבר 1948 הוא כותב לידידתו : "יקירתי, תתפלאי בודאי על התכיפות שבמכתבי, אף לפני שאחד יוצא אל הלא-נודע רגיל הוא לשפוך את נפשו ולעשות את חשבונו. קשה בעצם למצוא נושא מתאים - האם "מטרות המלחמה של עם ישראל" הוא הנושא המתאים או "הפרט למען הכלל וההווה למען העתיד", אם "ודוי לפני החשכה" או "העתיד הורוד". יקירתי, לא אכתוב לך על אף אחד מנושאים אלה. כשאחזור, אעשה את..." המכתב נפסק באמצע. גם חייו נפסקו באמצע. מפקד יחידתו הקדיש לזכרו של שאול כמה שורות. הוא כותב : "הכרתיו זמן קצר ביותר, היה מצורף לסוללה נ. ט. שהייתי אחראי לה. זכורני שזמן קצר להצטרפותו בקשני לקחתו לפעולה בהזדמנות הראשונה. ואכן, שמח מאד להשתתף בפעולה שבתוצאתה נכבש כפר אבו-סין שבנגב. במותו היה בתפקיד של קשר בחצי-זחל. לאחר שהאויב שם לנו מארב פגע פגז בצריח של חצי הזחל ומרסיסיו נפל שאול. יהא זכרו ברוך בין שאר הנופלים, משחררי הנגב".
אחרי מותו נמצא בין ניירותיו הקטע הבא, שיכול להחשב לדברי פרידה לחבריו החיילים ולציבור בכלל : "כשהאדם מקריב את אשרו הפרטי למען החברה, כשהוא מסכן את עורו ושופך את זעתו ודמו על מזבח המולדת, נשארת בידו זכות קדושה אחת - הזכות למצפון נקי, אותו האדם הנלחם עבור החברה והמשרת אותה שלא על מנת פרס זכאי לדעת עבור מה הוא נלחם, ואם המטרות שעבורן הוא נלחם מצדיקות את הקרבתו. הוא רשאי לדרוש להיות משוכנע שהמלחמה מתנהלת באופן המתקבל על הדעת והעלול להביא לידי סיומה ולבסוף הוא זכאי, עם סיום המלחמה, נוסף לממוש מטרותיה המידיות, לבטחון האלמנטרי מצד החברה מפני הפחד ומפני המחסור. דרישות אלה הן הגיוניות ולמרות שלכאורה נראות הן כניתנות להגשמה מצערת העובדה שבגלל אי קיומן עד היום הצטברה מרירות רבה בלב החיל''.
שמואל אוסישקין
נולד ביקטרינוסלב (כעת דינפרופטרובסק, רוסיה) י' בסיון תרנ"ט (7.5.1899) לאביו המנהיג הציוני הידוע מנחם מנדל ולאמו אסתר בת שמריהו פאליי. אביו חינכו כמובן ברוח עברית-מסורתית וכללית באחד. גמר גימנסיה באודיסה (לשם עבר אביו לאחר שנבחר כיו"ר הועד של "חובבי ציון"). למד תורת המשפטים באוניברסיטה באודיסה ונסע להמשיך באוניברסיטה המפורסמת בקמבריג' (אנגליה) שם קיבל את התואר עורך דין.
בימי לימודיו היה פעיל באגודות התלמידים והסטודנטים הציוניים באודיסה, שעמדו במאבק קשה עם נטיות ההתבוללות בקרב הנוער.
עלה ארצה בשנת 1920. נגש לבחינות במשפט לפי חוקי הארץ, תארו אושר והוא החל לעבוד במקצועו. אך לא בנו של מנחם אוסישקין יוכל להסגר בד' אמות עבודה מקצועית. במולדתו ספג לתוכו אוירה צבורית-ציונית. הוא פעיל בהסתדרות הציונים הכלליים ונבחר מטעמם כציר לקונגרסים הציוניים : י"ח, י"ט, כ'. כעת הוא משמש חבר מרכז הציונים הכלליים, חבר הדירקטוריון הראשי של הקהק"ל וחבר בבית הדין העליון של ההסתדרות הציונית. בענייני השעה פרסם מאמרים רבים ב"דואר היום", "הציוני הכללי", "הארץ" ו"הבוקר".
אך עבודתו הציונית איננה מכריעה אותו מהעמקה והרחבה במדע המשפטי. הוא עובד כמרצה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב וממשיך בחיבור ספרים במקצוע. עד היום פרסם ספרים אלה: "פרקים במשפט הקונסטיטוציוני הבריטי" (הוצ' יונוביץ, 1927), "מערב במזרח" (הוצ' "מצפה", 1931), "שיטות השלטון בקיסרות הבריטית" (1937), "המשטר המדיני של בריטניה" (הוצ' "אומה ומולדת", 1946).
בשנת 1926 נשא לאשה את עלזה בת יעקב שיינברג . בנו: יעקב דוד.