תרס"ח נשא לאשה את פרידה בת בן-ציון וחנה ליבה הרטמן ובאותה שנה נתקבל כאח בלשכת "בני ברית" בצפת, ונרתם למלחמה במיסיון ובחינוך הזר.
בשנת תרע"ב עבר לטבריה ועסק שם במסחר בחמרי בנין ובפעולות בשרות הצבור. במלחמת-העולם הראשונה פעל רבות בשיתוף עם "ועד ההגירה" (בראשותו של מאיר דיזנגוף ) לעזרת המגורשים מיפו לטבריה. נתחבב על בני כל העדות, וגם על הערבים המוסלמים, ואחרי המלחמה היה ממיסדי השכונה קרית שמואל על האדמה שנגאלה בהשתדלותו מאת ידידו עבדול סלאם אלטברי, המופתי של טבריה. כן עזר בהשפעתו על המופתי לרכוש ממנו בשביל פנחס רוטנברג חלקת אדמה להקמת תחנת החשמל המקומית על אף האיסור מטעם הועד המוסלמי העליון למכור קרקעות להקמת מפעלים ציוניים. יסד בטבריה את לשכת בני ברית "רבי עקיבא", היה ממיסדיו וראשו של ארגון הסוחרים, ממיסדי המעון למתרחצים מחוסרי אמצעים "בית דויד", חבר הנהלת בית החולים שוייצר, ממיסדי בנק הלואה וחסכון, עוזר לכל מפעל כלכלי, צבורי וישובי בעיר ובסביבה ובמשך כמה שנים נשיא הקהילה, ויצג בכבוד את עדתו בפני השלטון הזר. השתמש בקשריו עם נכבדי הערבים ליצירת יחסי שלום בין שני העמים ובעת מהומות תרפ"ט הביא לידי הסכם של שלום ושכנות טובה בין שני הצדדים.
בשנתו האחרונה נתרופף מצב בריאותו והתחנן שישחררוהו מתפקידים צבוריים. והנה פרצה בחורף תש"ח המלחמה הזעירה על הרבונות המדינית בארץ, והוא הרגיש חובה לשכוח את מחלתו ולחזור אל ההגה של הנהגת הצבור. אחרי ההתנגשות הראשונה, ביזמת הערבים, עם היהודים בטבריה ביקשו ממנו נכבדי הערבים להשכין שלום בין הצדדים, לפי מסורת המקום, ובאמצע ישיבה של ועדת המצב, כשהתוכח בטלפון עם מנהיג הערבים על פרטי ההסכם, באה לו לפתע התקפת לב, השפופרת נפלה מידו וחבריו הכניסוהו לביתהחולים שוייצר, וכחודש ימים לפני ביכורי העצמאות הישראלית בשחרור טבריה נפטר שם ביום ו' אדר ב' תש"ח (7.3.48).
צאצאיו: רבקה אשת אליהו ויצברג (פקיד באפ"ב חיפה), יוסף, אהובה אשת יצחק רזי (סוחר, חיפה).
משה סימינובסקי
נולד בבוריסוב, פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרכ"ג (1863), לאביו הרב יהושע (גדול בתורה, שהתפרנס ממסחר בתבואות ובפשתן בבוריסוב ואח"כ במוהילב והצליח בעסקיו) ולאמו יהודית ממשפחת מזא"ה (מזרע אהרן הכהן ; המכובדת והמפורסמת ביחוסה בכל רוסיה הלבנה, קרובתו של הרב הראשי מזא"ה ממוסקבה). למד בחדרים ובישיבת בוריסוב ובשעות הפנאי עזר לאביו במסחרו.
בן 18 קירבוהו חבריו אל מורם ר' מאיר בלקינד (ראה כרך ג', עמוד 1159), אבי הבלקינדים הבילויים בארץ, התקרב "לתנועת חיבת ציון ובשנת תרמ"ה עלה לארץ והאחים שמשון וישראל בלקינד וישראל (לוליק) פיינברג הביאוהו ישר לראשון לציון. עבד כפועל במשקי בלקינד וצלליכין , סיתת אבנים בבנין בתי עקרון מטעם פקידות הברון בנימין רוטשילד ביחד עם אהרן אייזנברג , וכן בהשגחה על בנין בתים ובית-הכנסת בראשון לציון מטעם הפקידות. כשגורשו ישראל בלקינד וישראל פינברג מראשון לציון בעקב מרד האברים נגד הפקידות עבר גם הוא עמהם לגדרה ועבד שם וישן בעגלות או בעלית בתים יחד עם אשר לוין ואחרים. חזר לראשון לציון ועבד בעבודות שונות מטעם הפקידות ואחרי כמה שנים פרץ ריב בינו ובין המנהל בלוך . אז קנה אדמה בחדרה בראשית יסודה.
נשא לאשה את בלה (ולה ) בת אהרן גורדון מוילנה, וכוילנאי למחצה נתמנה מטעם "אגודת וילנה" של מתנחלי חדרה להשגיח על נטיעת כרמי הגפנים בשבילם וגר עם אשתו ב"חאן", בין ראשוני חדרה, ואח"כ בצריף של אגודת וילנה, במרחק כ-800 מטר מה"חאן". אך הקדחת הצהובה תקפה את אשתו ואח"כ גם אותו, ובעזרת האגרונום חיים כהן נתקבל לעבודה מטעם פקידות הבארון בנטיעת גפנים ועצי אקליפטוס. אולם גם כאן הוסיפו לקדוח ואשתו נפגעה גם במחלות