המיעוטים בכור שיטריט לנהל את המחלקה לטיפוח יחסים יהודיים-ערביים ולשיקום הישוב הערבי. לאחר שנבחר כחבר הכנסת הראשונה מטעם "מפ"ם" (מפלגת הפועלים המאוחדת) עזב את עבודתו במשרד המיעוטים.
חבר ועדת הכנסת, חבר המזכירות והועדה הפוליטית של מפ"מ, חבר משרד הברית העולמית של פועלי-ציון, השומר הצעיר ואחדות העבודה.
פרסם מאמרים ב"דבר", "משמר", "ארבעטער צייטונג" (ורשה), "ארבעטער ווארט" (ליטה), "אונזער ווארט" (ארגנטינה), "אונזער וועג" (ארה"ב), "ארבעטער ווארט" (צרפת), "ניי-וועלט" (ארץ ישראל).
פרסם ספרים וחוברות: "פראנט קעגן פראנט" (1931), "לבעיית השאלה הערבית" (הוצאת "הלוחם לשיתוף יהודי ערבי", 1935), "הציונות במבחן הבינלאומי" (המקור ביידיש, תורגם לעברית, צרפתית, ספרדית ואנגלית, 1947), "די בלוטיקע געשענישען אין ארץ ישראל" (1929).
צאצאיו: שמעון (חייל בבריגדה, ספן בצ.ה.ל., עובד במשרד הבטחון), מינה (היתה בפלמ"ח בחטיבת הנגב, כעת בקיבוץ בר-עם).
יצחק יעקבי (יאנישבסקי)
נולד בקריוויעאזירה (עיירה בדרום רוסיה), ערב ר"ח סיון תרל"ד (1874), לאביו חיים יעקב יאנישבסקי (כנויו "אלטר חזן", במשך 53 שנה היה חזן ב"קלויזהטולנאי", עסק גם ב"מלמדות" ובכתיבת תפלין ומזוזות).
בגיל ארבע החל ללמוד ב"חדר" ולמד עשר שנים. אביו הקפיד מאוד על לימודיו, מסרהו לרבי שרק חמשה תלמידים למדו בו, אף כי זה עלה לו בחלק ששי ממשכורתו. אחרי זה המשיך ללמוד לעצמו ב"קלויז הטולנאי" של חסידי טולנא. אולם נתגלגלו לידיו ספרי אברהם מאפו, ר. א. ברוידס, גם "תולדות הטבע'' של ש. ז. אברמוביץ (מנדלי) וספרי ח. ז. סלונימסקי הציץ ונפגע. בעיירה נודע הדבר והחלו לרדוף אותו ולצער את משפחתו.
ל"השכלה" הגיע אך לציונות עדיין לא. גם פרעות תרמ"ב שחוללו את תנועת חבת ציון לא הפיגה את אמונתו בליברליזם. אזרחות טובה תמנע רדיפות. בהתאם לאמונה זו לא נקט באמצעים כדי להשתחרר מהצבא, גוייס ושרת ארבע שנים בצבא הצאר מתוך הקפדה מלאה במלוי חובותיו. כל אותן השנים נותק מחיי היהודים ומהספרות העברית.
בשנת תרנ"ז נזדמן במקרה לספריה עברית, נתקל בחוברת "השלוח" ובו שירי ביאליק, אלה זעזעוהו והחזירוהו למקור ישראל. נודע לו על ד"ר הרצל ועל התנועה הציונית.
לאחר שחרורו מהצבא עבר לניקולייב בדרום רוסיה ונעשה ציוני פעיל. היה למורה לעברית. ייסד את אגודת "בני ציון" ב' ("בני ציון" א' נקראו חובביציון) ועמד בראשה.
לימד בחדר מתוקן מיסודם של המורים פיאלקוב וגרוסמן. עמו עבד המורה יחיאל יחיאלי (ראה כרך ב', עמוד 586).
בשנת תרנ"ח נשא לאשה את רחל בת ישראל מעיירה קרובה לברשד.
בראשון למאי 1900 יצאו פועלי בית היציקה הגדול בניקולייב וערכו פוגרום ביהודים במשך שלשה ימים רצופים. מאורעות אלה הבשילו את רעיונו לעזוב את רוסיה. לאחר שיצא כציר לקונגרס הציוני הרביעי בלונדון מטעם אגודת "בני ציון", לא חזר עוד לרוסיה.
בלונדון באותו זמן לא היו עדיין בתי ספר עבריים. רק ת"ת מהטיפוס הישן. הוא ייסד את הת"ת הראשון "עברית בעברית", אשר הציוני הידוע י. ק. גולדבלום היה אח"כ מנהלו. רבים מתלמידיו נמצאים כיום בארץ בתפקידים חשובים.
בלונדון ישב שמונה שנים. זכה שם לשבת בישיבה עם ד"ר הרצל שנה לפני מות המנהיג. היה פעיל בכל עבודה ציונית. נבחר לקונגרס השביעי מטעם "ציוני ציון".
בסוף תרס"ח עלה ארצה והגיע לחוף יפו בחוה"מ סוכות תרס"ט.
התחיל כמורה בזכרון יעקב ועבר לשפייה. שם הוא היה העובד היחידי וכל העבודה הפדגוגית והאדמיניסטרטיבית היתה עליו. 26 תלמידים בגיל מ-5 עד 12 מחולקים לשש כתות היוו מעמסה אירגונית ופדגוגית. לא היו עוד אז לא ספרי לימוד לתלמידים ולא ספרי עזר למורים. גם בערבים צריך היה להעסיק את התלמידים. המקום היה נידח וכל דבר צריך היה להביא מזכרון יעקב בחמור או ברגל. משפחתו כבר הגיעה אז לשבע נפשות והפרנסה היתה בדוחק ובעבודה קשה. בכל זאת היו אלה שנות אושר בהרגשתו שהוא עובד במולדת העברית.
בשנת תרע"א עבר לירושלים, נתקבל ע"י ד"ר שלמה שילר לגימנסיה ועבד בה עד שנת תרע"ו.