הצילה הסתדרות זו ממוסדות ציד הנפשות כ-2300 ילדים וילדות (בכלל זה גם תלמידי בתי-ספר עממיים ותיכונים, שהוריהם שלחום ללמוד בהם מתוך דחקות או למען תועלת חמרית וקאריירה), ואף במצרים פעל (בעזרת הרב פרופ' דוד פראטו, שהיה אז רבה של אלכסנדריה) בשם "מרכז" ועלה בית להשיג את הוצאתם של כ-600 ילדים ממוסדות-חינוך מיסיונריים.
בירושלים היה מקורב להעסקן המחנך הבילויי ישראל בלקינד ולהסופר מנחם מבש"ן וקיבל מהם עזרה והדרכה לפעולותיו ועידוד כללי. גם הרב הראשי קוק חיבב אותו ותמך בו תמיכה מוסרית פעילה להשגת עזרה לעבודת "מרכז".
במהומות תרפ"ט השתתף בארגון התגוננות נגד הפורעים שבאו משער יפו.
פרסם מאמרים (על הנושא העיקרי של מלחמתו) ב"דאר היום" ושירים ב"היסוד", "הדרך", "העולם", "הירח", "המשקיף" (חוץ מהשירים השמורים אתו בכתב-יד) ועזר זמן-מה לד"ר נסים מלול בעבודה במערכת עתונו הערבי "אל סלאם".
גם אחרי קום מדינת ישראל עוד נמצאת לו עבודה, שהצורך בה מעציב ומחפיר כאחד, משום שהמוסדות הנוצריים שבערים המעורבות לשעבר ממשיכים לחנך ואף לקבל חניכים יהודים, שהורים מחוסרי הבנה לאומית והכרה דתית מוסרים להם, ועדיין נחוצה פעולת הסברה ואף לחץ צבורי כדי למנוע הפקרת ילדי היהודים במדינת ישראל לחינוך להתנכרות ולבגידה.
הבילויי מנדל מוהילבסקי
פרשת חייו שנשארה לזכרון מתחילה בהיותו כבר בחור מבוגר, חבר ביל"ו, יליד פולטאבה, שעלה לארץ בראשית 1884, ועוד הספיק להתענות עם חבריו בעבודה במקוה ישראל ובפרדסי הערבים ובחיי המחסור והדלות של הקומונה הבילויים בבית שבפרדס אנטון איוב. שמו נזכר בין חברי בילו "הנמצאים כעת ביפו", ב"המגיד" מיום כ' סיון תרמ"ד.
הוא השתתף גם ב"הרפתקה" שבוצעה ביזמת הרי''מ פינס ב-11.8.1884, כששלח את חברי בילו לנקות את מערת-הכוכים המפורסמת ולהכשירה למשכן לבילויים, שיהיו חפשים ממעמסת שכר-דירה, וכשתקפתם ההקאה הכללית, כתוצאה מהאדים שבמערה או מקדחת-המערות, חשבו שנוגעו בחולירע וחזרו לבית אנטון איוב.
אחרי פיטורי ה"אנרכיסטים" (הבילויים ממקוה ישראל) לפי הפקודה הטלגרפית מפאריס, היה הוא בין הנשארים בארץ ובין העולים הראשונים לאדמת קטרה שנועדה להיות גדרה. שם התענה בכל אשר התענו חבריו בעבודה בשדה ובמטבח המשותף, בשמירה ובמחלות.
מתקופת ישיבתו בגדרה נשתמר זכרו באניקדוטה מקומית. אמרו עליו, שבימי תורנותו במטבח היה מכין לחברים מאכל החביב על בני פולטאבה, מעשה מרחשת של פתותי בצק מטוגנים בשמן ומרוחים בשומים - "האלושקס" בלשון בני פולטאבה, וברצותו להצניע לעצמו מנה נוספת ולא מצא מקום לכך, היה טומנה בבתי-שחיו...
אולם תענוג יחידי זה לא נתן לו סיפוק ותמורה בעד הסבל הרב של הראשונים. וכשנלאה משאת עוד את המצב שנראה לו כחסר-עתיד, עזב את גדרה ב-1886 (נחלתו נמסרה למרדכי הנקין), חזר לפולטאבה ושמו וזכרו צללו בתהום הגולה.
אורי גולדשטיין
נולד במרמורש-סיגט (טרנסילבניה), בשנת תרנ"ד (17.6.1894), לאביו נחמן (מוכסן ומנהל חוה חקלאית ליד העיר).
שנותיו הראשונות עברו עליו בחוה החקלאית. אחר נשלח לחדר ולישיבות סיגט, סאטאמר וחוסט.
בגיל שש עשרה נכנס לעבודה הציונית ומצטרף למערכת העתון הציוני המקומי.
בפרוץ מלחמת העולם התנדב לצבא האוסטריהונגרי, נפצע פעמים ובסוף נפל בשבי הרוסי. כשנה עבד במכרות הדון. ב-1916 שוחרר בהשתדלות קפלן ומרמינסקי. נכנס לעבוד בתנועת "החלוץ" כמזכיר הועדה הא"ית ומנהל עניני "החלוץ" במרכז הכל-רוסי של "צעירי ציון" שמושבו אז בחרקוב.
בשנת 1918 שוחרר, חזר לביתו וב-1919 נשא לאשה את חיה דבורה בת צבי סמוק. נתמנה למזכיר ההסתדרות הציונית. ב-1920 נבחר לציר מטעם חבל מרמורוש בועידת לונדון.
בשנת 1921 עלה לארץ.
בשנתיים הראשונות שימש כמנהל ביהח"ר המודרני הראשון לרהיטים בירושלים, מיסודה של החברה הדנית-האמריקאית.
ב-1923, נשלח ע"י ועד הצירים לנהל את הביתן הא"י בתערוכת פרג, התערוכה הבינלאומית הראשונה בהשתתפות ארץ-ישראל.