על חופש השקפותיו הפוליטיות ונאלץ היה לעזוב את העבודה.
בחוזרו לתל-אביב עסק בהדרכה ובפעולות תרבותיות וספרותיות בקרב חוגי בית"ר ובעיקר בשכבות הצעירות שלו ובימים הקשים של רדיפות על בית"ר מצד שלטונות "המנדט" לא היסס לקבל על עצמו את התפקיד הקשה והאחראי של מפקד בית''ר הצעירה.
ב-29 ליוני 1946 המפורסם נעצר יחד עם מאות צעירים של תל-אביב ונשלח לרפיח. גם שם התבלט מהר על ידי עמידתו האמיצה על זכויות העצורים ויחס ער ולבבי לצרכי חבריו במאסר אשר בחרו בו בתור נציגם לפני שלטהות המחנה. מלחמתו הבלתי פשרנית לזכויות חבריו גרמה לו לא פעם אי נעימויות עם מפקדי המחנה האנגליים, ופעם גם הושם בצנוק ל-24 שעות בגלל ההעזה שלו.
אחד מהאחרונים שוחרר מהמתנה בו בילה כ-6 חדשים, אולם כאשר חזר הביתה לא יכול היה למצוא לו מקום ובעבור חדשים מספר (ספטמבר 1947) עלה על אניה עברית "עליזה" ועבד שם בתור מלח-הספון. עבודת-ים התאימה לגעגועים נפשיים שלו. ונתנה לו ספוק מלא למרות ההתאמצות הפיזית שהיתה קשורה בה לכן חשב להתמיד במקצוע זה ובמשך הזמן להיות קצין ים עברי.
אולם עם התחלת המאורעות בארץ לא מצא לו מנוחה על האניה ולמרות יודעו שגם עבודת ים היא חשובה וחיונית למלחמת השחרור, חפש דרך לחזור ארצה ולהצטרף לשורות האצ''ל שהיה מחבריו הפעילים בשנים האחרונות. אולם האניה חזרה ארצה רק ב-8 לאפריל 1948. מיד התיצב לשורות האצ''ל, אולם מכמה סיבות לא עלה בידו לקבל תפקיד לפני התחלת כבוש יפו, והיה כל הזמן עצבני ומחוסר סבלנות, על שאינו לוקח חלק במערכת העם. עם התחלת המערכה על יפו קבל סו"ס תפקיד, אך לא היה מרוצה ממנו, נדמה היה לו שהתפקיד אינו קרבי למדי. ביום השלישי למערכה הצטרף ליחידת הלוחמים ויצא עמם לקרב ברחובות מנשיה. לחם בעוז, וברגעים הקשים ביותר ידע לספר, בקול הצרוד המיוחד שהיה לו, בדיחה קולעת המרוממת את הרוח.
כיום ד' י"ט ניסן תש"ח (28.4.1948) נפל בקרב לא רחוק מנמל יפו על שפת הים שכ"כ אהב אותו ושלו רצה להקדיש את חייו ואת מיטב כוחותיו.
היה לו כשרון טבעי למוסיקה ובהיותו עוד ילד רך הראה סימנים של קול יפה, אבל כתוצאה ממחלה קשה ונתוח בגרון נשאר צרוד לכל ימי חייו, אבל אהבת המוסיקה נשארה עמוק בלבו, היתה לו שמיעה מצוינת והכיר הרבה יצירות של בטהובן ושל אחרים וגם ידע לשרוק את הסימפוניות הגדולות שלהם.
עוד בבית הספר נתגלו כשרונותיו הספרותיים ונהל שם פעולות ספרותיות ותרבותיות.
ממחנה רפיח ומנידודיו על האניה "עליזה" שלח את ושמיו שנתפרסמו בעתונים "המשקיף" ו"הבקר" ("מיומנו של המלח העברי") בחתימת "עמיעז" שהיה שמו בשורות המחתרת.
היה אהוב מאוד על חבריו ולא רק על אלה שהיו חבריו בדעות הפוליטיות, כי אם גם על מתנגדיו.
היה לו כוח שכנוע והגיון קר יחד עם לב יהודי חם, המעמיד את העם והמולדת מעל כל דבר אחר, לרבות מעל חייו הוא.
מאיר וולקני (וילקנסקי)
נולד באיישישוק, פלך וילנה, ליטא, א' סיון תרמ''ב (1882), לאביו הרב אליעזר יהושע וילקנסקי ולאמו בתיה בת דב בר אלטשולר (ממשפחת רבנים מפורסמים בליטא), (אחיו של פרופ' יצחק אליעזרי-וולקני. ראה כרך ב', עמוד 933).
למד בחדרים ובישיבה עד גיל 15. אח"כ למד בפוניבז' ובממל והתכונן לבחינת בגרות כדי להכנס לאוניברסיטה. אולם משעלתה על הפרק בתנועה הציונית תכנית אוגנדה וקמה נגדה סערת-מחאה אדירה, ביחוד בין ציוני רוסיה, החליט לא להסתפק מצדו במלחמה מילולית, אלא לעלות ארצה, להצטרף לתנועת כובשי העבודה ולהוכיח במעשים את דבקותו של הנוער החלוצי אך ורק במולדת האמתית, בירושת דאבות.
בתרס"ד נשא לאשה את שרה בת יחזקאל ופייגה לאה רובין ועלה עמה לארץ.
עבד כפועל חקלאי בפתח תקוה, ביקב ראשון לציון ועוד. בשנות 1908/18 היה מזכיר המשרד הארצישראלי (בהנהלת הד"ר א. רופין ) וגילה יזמה והתמסרות אידיאלית ומעשית בכל פעולותיו, ומ-1918 היה מזכיר חברת הכשרת הישוב (בהנהלת הד"ר יעקב טהון ) בתלאביב ואח"כ בירושלים, וגם עבודתו זו עשה מתוך התלהבות ומסירות של עבודת קודש בבנין הארץ.
מראשית בואו ארצה הקדיש את שעות המנוחה שלאחר העמל הגופני לעבודה ספרותית. פרסם ציורים ורשימות מחיי הארץ ב"הפועל הצעיר", "העומר", "המעורר" (רובם כונסו אח"כ בספר "בימי העליה" הוצאת אמנות, סדרת "עלומים", תרצ"ה). חלק ממכתביו