להדריך את רוח החטיבה גם בהעדרו".
כיבוש לוד-רמלה ביולי 1948 נקרא על שמו "מבצע דני". בלוד ורמלה נקראים רחובות על שמו. הספריה העירונית בלוד נקראת "ספריה עירונית ע"ש דני מס" אביו, המו"ל ראובן מס, הנציח את זכרו בשורת ספרים הנקראת "ספרית דני למדע פופולרי". מבחר אגרותיו וציוריו עומד לצאת לאור בצורת ספר. כמה מכתבים, מאמרים וציורים נתפרסמו ב.גוילי אש" ובספר "ל"ה".
דוד הורויץ
נולד בחודש אב תרנ"ח (1898) בראש פנה. לאביו שמואל (יליד רוסיה מגזע השל"ה וצדיקים ומקובלים אחרים, מחניכי "בית הספר לפועלים חקלאים" של הבארון בזכרון יעקב, נשלח על-ידי הפקידות לעבודה בראש פנה ושם נשא אשה והתנחל) ולאמו רחל בת דוד בוקששתר (ממיסדי המושבה).
למד בבית-הספר המקומי מפי טובי המחנכים בדור ההוא (יצחק אפשטיין, ש. וילקומיץ ורעיתו, טורקניץ ועוד) ואח"כ עבד במשק הוריו. מגיל 13 נכנס גם לשרות השמירה ורכש נסיון רב במגע ידידותי ומלחמתי עם השכנים בהתנגשויות לרגל נסיונותיהם להעלות עדרים על שדות ישראל ולגנוב יבול ובסכסוכים על השימוש במקורות מים. כן עסק עם חבריו בפעולות חברתיות ותרבותיות, במרוצי סוסים וברכישת נשק. השתלם בהשכלה נוספת ולמד גם קריאה וכתיבה בערבית, בהמרצת אלכסנדר אהרנסון ואבשלום פיינברג, ראשי "הגדעונים" בראשית מלחמת העולם הראשונה, יסד כמתכונת ארגונם את הסתדרות "צעירי הגליל העליון".
ב-1916 התנדב עם אחדים מחבריו לצבא הטורקי, ואחרי המלחמה התגייס, לפי עצת אלכסנדר אהרנסון, למשטרה, כדי לכבוש בה מקום גם ליהודים למען בטחון הישוב, ושרת בה זמן-מה ואח"כ היה ספק המשטרה המעולה ומחנה הצבא הבריטי בראש פנה ופעיל ב"הגנה", ובעת התסיסה הערבית לפרעות ב-1921/20, טלפן לו ד"ר גרי, שהיה ראש הגנה בצפת, על הסכנה המאיימת על יהודי העיר, והוא, דוד הורביץ עלה לצפת עם 12 בחורים מראש פנה כתגבורת להגנה המקומית, והשמועה על בוא להקת בחורים מ"ג'עוני" הספיקה לרסן את ערביי העיר, שמספרם היה כ-12 אלף.
ב-1920 הוזמן ירושלימה לאספת היסוד של הסתדרות "בני בנימין" ואח"כ ארגן את הסניפים במושבות הגליל העליון והתחתון וניהל בעין מרכז אזורי בצפת. נבחר לאספת הנבחרים הראשונה ועל אף גילו הצעיר נבחר בה כסגן-חבר הועד הלאומי.
לרגל ביקור הלורד בלפור בארץ ב-1925 לפתיחת האוניברסיטה בירושלים ארגן לבקשת מר הנרי פראנק, המנהל הראשי של פיק"א, את ההשתתפות הנהדרת של הצעירים בקבלת-הפנים לאורח בראש פנה, ועל אף תעמולת נרגנים לאומנים בין הערבים, שיחרימו את האורח, עלה בידו הודות לקשריו הטובים עם נכבדי הכפרים הערביים ושבטי הבדואים, להביא גם מהם קהל רב ונכבדיו בראשו להשתתפות במסיבה לכבוד האורח ואחד השייכים אף שיבח את התועלת שההתישבות היהודית מביאה לכל סביבתה.
המטרה העיקרית בהתארגנות הצעירים במושבות הגליל היתה להשיג להם התנחלות. משלא נענו בדרישותיהם מפיק"א שתנחיל אותם בקרבת הוריהם במושבות הגליל, השתדלו באמצעות הסתדרות "בני בנימין" להתנחל בשפלה, וכך הגיע הוא להתישבות ב-1926 בשכונת "בני בנימין" שבהרצליה.
לירידת הצעירים לשפלה קדמה מלחמה ממושכת עם הנהלת פיק"א ועם זקני המושבה למען השגת זכות בחירה לועד המושבה אף לצעירים שאין להם נחלה על שמותיהם. היתה שם כעין "מהפכה", כשהצעירים "כבשו" בבחירות את הועד, והנהלת פיק"א לא הכירה בועד החדש והדברים הגיעו לידי מאסר ה"מורדים" לפי פקודת מושל הנפה, על סמך הקובלנות שנמסרו לו על ההשתלטות ה"בלתי-חוקית" של הצעירים. הענין נסתיים בפשרה, שהועד התפטר, אך נבחרו מחדש והצעירים שנבחרו השתדלו להרחיב ולפתח את המושבה, שגם הם יוכלו להתנחל בה, אך כאמור לא עלה הדבר בידם, והוכרחו להעביר את מרצם וכושר עבודתם ורעבונם לקרקע אל השפלה (אבן יהודה, נתניה ועוד).
משנבנה ביתו בהרצליה נשא לאשה את הלנה בת ד"ר ראובן גרוברג (וטרינר ראשי בירושלים) והתמסר לפיתוח משקו.
כשנולד בנו בכורו בירושלים באוגוסט 1929 והוא נסע שמה, פרצו מהומות תרפ"ט בהיותו בדרך ועזר בהעברת ההרוגים והפצועים ממוצא לירושלים. אח"כ התקשר טלפונית עם ראש פנה ובהשתדלותו התקיפה ע"י ההנהלה הציונית (עם ד"ר ר. כצנלסון), שנשארה אז כמעט ללא מנהיגים אחראים, באשר כולם נסעו לקונגרס הציוני, נשלחו חיילים בריטיים למושבות הגליל העליון והמושבות ניצלו מהתנפלויות רצח.
מ. סמילנסקי אישר לו 100 לא"י לקנית נשק.
המשיך בפעילותו הציבורית ב"ארגון שומרים עברים", בארגון ההתישבות מטעם "בני בנימין" באבן יהודה ובנתניה, בארגון נוער המכבי בהרצליה, היה מרכז ויו"ר של הסתדרות החקלאים בהרצליה ונציגם בועד המושבה ואח''כ במועצה המקומית הראשונה והשניה, חבר ההנהלה של התאחדות האכרים קרוב ל-15