עוינת. במוסקבה המשיך בפעילות ציונית במחתרת ובגלוי. היה פעיל בתנועת "החלוץ", שבימים ההם עדיין היתה כשרה בעיני הרשות בתור תנועה עמלנית, שמטרתה להכשיר בני חנונים ובורגנים לחיי עבודה, ואף נבחר למרכז החלוץ הרוסי. בתפקידו זה נסע ברשיון להשתתף בועידה העולמית של החלוץ, שהתכנסה ב1923 בדאנציג, ולחקור ולארגן את דרכי הבריחה מרוסיה וקשרי קליטת-מעבר זמנית לעולים לארץ-ישראל. בדרך זו ארגן בחורף תרפ"ד (1923/24) את בריחתם של מאות חלוצים ועולים אזרחיים מרוסיה ללטביה, וגם הוא ביניהם, (יצא מרוסיה ביום 26.1.24, שנשאר תאריך היסטורי כיום מותו של לנין), ובעזרתו של הרב ד"ר מרדכי נורוק (אז רבה של ריגה וחבר הסיים הלטבי ומאז קום מדינת ישראל חבר הכנסת שלה), קיבלו את הניירות הדרושים והמשיכו את מסעם ארצה בדרכונים כשרים (עזרה לטבית רשמית זו ל"בריחה" הופסקה אח"כ בעקב היחסים הנורמליים שנוצרו בין לטביה לרוסיה, שבתוצאתם נפתח נמל ריגה לסחר הימי הרוסי, והמדינה הקטנה לא יכלה עוד לתת יד למעשים כאלה נגד החוק והמשטר של רוסיה, לבל תרגיז עליה את שכנתה האדירה).
חדשים אחדים ישב בריגה ופעל בקליטתם הזמנית של הבורחים ובעזרה להמשכת דרכם, ובקיץ 1924 עלה לארץ והצטרף ל"הפועל הצעיר" ולמיסדי "חבורת הדרום" ברחובות. זאת היתה חבורת חלוצים, ש"עבודת ההווה" שלהם התמצתה בעבודת שכירים כפועלים חקלאים למען הקיום הפיסי היום-יומי, ואידיאל-המחר שלהם היה להציב רגל יהודית בעבר-הירדן כחלוצים להתישבות נרחבת בנחלת בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה, כי רבים האחים בתפוצות הגולה הנושאים עין לציון והארץ ממערב לירדן צרה מהכיל את כולם... ב"עבודת ההווה" נבחר למועצת פועלי רחובות, היה מראשי הלוחמים לעבודה עברית, כדי להרחיב את אפשרויות הקליטה בארץ-ישראל הקטנה שממערב לירדן... באחת ההתנגשויות עם החוק במלחמה זו נאסר, אך הרי כבר היה בעל נסיון במאסר בשל ציונות.
החלום העבר-ירדני של החבורה בא לידי הגשמה זעירה, כשנמסר לקבלן יהודי מחיפה לבנות קסרקטינים לחיל התעופה הבריטי במען שבדרום עב, הירדן, לא הרחק מגבול חג'אז. כאן חיו ועבדו כתריסר בחורים יהודים, וביניהם אליהו אפשטיין, באותם התנאים כמו הפועלים הבידואים המקומיים, ותוך כך למד את אורח חייהם ונימוסיהם ומנהגיהם, מתוך חשבון שכדי להציב רגל איתנה בארץ בכלל ובעבר-הירדן בפרט הכרחי להכיר היטב את עם הארץ, ואת מסכת חייו החברתיים בכל גילוייה. ממען רכב יומים לביקור באילת ובעציון גבר שעל חוף ים סוף והתרשם מאד מעקבותיו הנעלמים של נמל שלמה המלך בעבר הרחוק, החייב להיות שוב נמל ישראל בעתיד הלא-רחוק, מכאן המקור הראשון להחלטתו לעבר את שם-משפחתו ל-אילת.
משנגמרו עבודות הבנין, חזרה החבורה למערבו של הירדן והתפזרה, אך השאיפה לחזור לעבר הירדן לא הרפתה מהחברים, וכשפקדה רעידת האדמה את עבר הירדן בשנת 1927, הלך הוא ואחדים מחבריו לעבוד בתיקון בנינים מעורערים בא-סאלט וברבת עמון, ושוב הוסיף דעת, ועוד יות, צמאון לדעת, בחיי הערבים ושפתם ומנהגיהם, בראותו בידיעות אלה תנאי יסודי להצלחת התערותם של היהודים כאומה בנחלתה במזרח ; הקרוב. הערבים היו מרוצים בעבודתם ובחברתם של הפועלים היהודים, אך השליטים האנגלים לא ראו בעין יפה את ניצני ההתקרבות בין שני העמים וגירשו את הפועלים היהודים חזרה לארץ-ישראל המערבית.
כדי להוסיף דעת המזרח הערבי נרשם כאחד מעשרת התלמידים הראשונים במכון למדעי המזרח שבאוניברסיטה העברית בירושלים ולמד בו שנתים וחצי בשקידה. תוך כך היה פעיל גם ב"הגנה" והגיע בה לדרגת פיקוד, ובעת מהומות אב תרפ""ט נשלח לסג'רה והשתתף שם בהתנגשויות עם הערבים. מששקטה הסביבה חזר ללימודיו בירושלים, אך במשך הזמן הגיע למסקנה, שהלי מודים הללו אינם מקדמים אותו למטרתו. באוניברסיטה העברית לומדים ערבית, אבל אין לומדים את הערבים, והרי הוא מעונין יותר בסוציאולוגיה מאשר בפילולוגיה של הערבים, - ואשר על כן החליט להמשיך את לימודיו באוניברסיטה האמריקנית בבירות. תוך גישה לימודית להכרת היסודות החברתיים והכלכליים והתרבותיים של חיי הערבים גברה בו עוד יותר ההכרה בצורך ללמוד את כל אלה תחילה מהמציאות עצמה, היינו להיות מושרש באופן ממשי, לא פחות מכל סטודנט ערבי אחר. בקרקע החיים הללו, שהלימודים האוניבר סיטאיים בבירות מאירים עליהם בפנסי המדע והמחקר. לפיכך חזר לעבר הירדן, התגורר אצל הבידואים, חי והתלבש כמוהם חדשים אחדים, עד כי נראה דומה לאחד מהם. בימים ההם קמה נטיה מצד ראשי עבר הירדן לשתף פעולה עם היהודים ולמשוך אותם להתישבות גם בארצם, כדי לפתחה בכוחות משותפים. וכשבאה בענין זה משלחת מטעם הקה"ק, בראשות המנוח נחום פפר, המהנדס הראשי של חברת הכשרת הישוב, לשאת ולתת עם השייך מתקאל אל-פאיז ראש שבט בני-צחר, נתכבדו האורחים בספלי קפה באהלו של השייך ובין המסובים בחבורה המקומית ישב בידואי צעיר, שלא עורר כל תשומת-לב מיוחדת מצד האורחים היהודים, עד שפנה בעברית אל הנהג של החבורה וביקש רשות להציץ בעתון העברי שבידו. ההפתעה היתה עצומה והנהג כמעט שהתעלף, עד כדי כך היתה טבעית בידואיותו של הסטודנט אליהו יליד אוקראינה.
אחר-כך ביקש ממנו הקולונל קיש, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שישים עין מקרוב על פרטי ההצעות של הנכבדים הערבים וישלח לו דו"ח. הוא שם עין ושלח דו"ח וכך בא במגע ראשון עם המחלקה המדינית של הסוכנות, אך מהענין עצמו לא יצא כלום, כי נודע לאנגלים על "מזימת" הידידות שהחלה מתרקמת בין הערבים והיהודים במישרין, בלי תיווכם המפריד, והיו בידם אמצעי-שליטה מספיקים "לסכל את המזימה".