הגבורה הלומת הישראלית באספקלרית העבר הרחוק, המשקפת את דרישות ההווה. כן פרסם בו מאמרים נגד סכנת מלחמת המעמדות והשתלטות השמאל בארץ, משום שהוא ראה בכך פיצול האחות העם הזקוקים לליכוד לצורך המלחמה על עתידו.
ב-1928 חזר לארץ, נתמנה למנהל חברת הביטוח "יהודה" רכש את העתון הירושלמי "דאר היום" ופיתח בו את תעמולתו.
ב-1929 שוב חזה מראש את הפרעות המתקרבות והזהיר מפניהן, וכן נלחם במושב אספת הנבחרים נגד שליחת צירים מארץ-ישראל לכנסית היסוד של "הסוכנות היהודית המעורבת" (עם מחצית לא-ציונים). אחרי פרעות תרפ"ט יצא לארצות מעבר לים למסע תעמולה, וממשלת-המנדט הבריטית שללה ממנו את הזכות לחזור ארצה.
לקונגרס הציוני הי''ז (באזל, 1931) זכתה סיעתו ב-52 צירים. באותו קונגרס דרש להגדיר את המטרה הסופית של הציונות (רוב עברי ומדינה עברית בארץ), וכשהקונגרס דחה את ההצעה, קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את הקונגרס. אך סיעתו המשיכה בעבודה והשתתפה בבחירת נחום סוקולוב לנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית במקום ד"ר חיים ויצמן . המשיך בתעמולה מוגברת בעד דרישת מדינה עברית ועמדה תקיפה כלפי השלטון המנדטורי.
ב-1933 הוטלה על אנשי מפלגתו האשמה ברצח הד"ר חיים ארלוזורוב (ראה פרטי המאורע בערכו, כרך ה', עמוד 2082), ועמד במלחמה תקיפה בנאומים ובמאמרים נגד המשמיצים וארגן את ההגנה על הנאשמים. ב-1934, אחרי שהנאשמים יצאו זכאים, יזם והציע לדוד בן-גריון חתימת הסכם הדדי בין הצה"ר ובין הסתדרות העובדים למניעת מעשי אלימות בין יהודים ליהודים בישוב (כי הרתיחה הפוליטית בין שני גושים אלה הגיעה אז להתפרצויות מסוכנות). הגופים העליונים של הצה"ר ובית"ר אישרו את ההסכם בועידותיהם העולמיות בינואר 1935 בקראקוב, ואילו מועצת הסתדרות העובדים דחתה אותו, ובקונגרס הציוני הוסיפו להשמיץ את צירי הצה"ר בתור "רוצחים". אז פרש ז'בוטינסקי עם כל תנועתו מההסתדרות הציונית ובכנסית-היסוד בוינה (ספטמבר 1935) יצר את "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח) ונבחר לנשיאה. באותה שנה התחיל ידידו שלמה זלצמן בהוצאת כתבי ז'בוטינסקי והוציא את הכרך הראשון בצורה מהודרת.
בראשית 1936 שוב "הריח ריח דם" והזהיר רשמית את הנציב העליון בארץ ואת משרד המושבות בלונדון מפני מהומות ופרעות העומדות להתחדש בארץ, אך לא נשמעו לאזהרותיו, באשר המדיניות הבריטית היתה מעונינת לא בשקט בארץ, אלא בהשקטת הארץ לפי תכניתה שלה אחרי שתפרוצנה מהומות (אולי גם הן לפי תכניתה שלה). ואכן פרצו המהומות באביב 1936 ונעשו צורה של הוי מתמיד, והכח הבריטי לא גילה כושר מספיק לחסלן, ולפיכך החליטה מועצת הצ"ח בוינה (נובמבר 1936) להורות לחברי הצ"ח בארץ להפסיק את ההבלגה ולהשיב לערבים בפגיעות תחת פגיעות.
דבר זה גרם קרע ב"הגנה", שהנהגתה הרשמית התנגדה באותו זמן לתגובה פעילה נגד הערבים, ואנשי הצה"ר ובית"ר פעלו לחוד ב"הגנה הלאומית", שבראשית 1937 שינתה את שמה ל"ארגון צבאי לאומי" (אצ"ל) והציגה לה מטרה נרחבת יותר, להלחם בבוא הזמן גם בשלטון הבריטי, המחולל וסובל מהומות בארץ לשם שמיטת קרקע "הבית הלאומי" מתחת רגלי היהודים. והשלטון הבריטי המשיך בדרכו הסובלנית כלפי הפורעים ושלח "ועדה מלכותית" בראשות הלורד פיל לשם גבית עדויות וחקירות בדבר גורמי המהומות והכנת הצעות לפתרון בעית הארץ. ז'בוטנסקי ביקש להעיד בפני הועידה, אך ממשלת הארץ סירבה לתת לו רשות כניסה ארצה, ולכן העיד בפני הועדה במושב מיוחד בלונדון (11.2.1937), ובנאום בנוי ומבוסס על יסודות איתנים הוכיח לה, שכוונת הצהרת בלפור היתה ליסד מדינה עברית בארץישראל. הועדה הציעה לחלק את הארץ לשתי מדינות, והוא ניהל תעמולה נמרצת נגד תכנית החלוקה ונאם בכיוון זה בפני חברי הפרלמנט הבריטי. אך מלחמתו היתה מיותרת, כי הערבים סירבו והבריטים נסוגו והכינו תכנית גרועה מזו, שבאה אח"כ לידי ביטוי ב"ספר הלבן" וב"גזירת הקרקעות" משנת 1939, ושאצ"ל קיבל אותה כמכרזת מלחמה על עם ישראל והגיב עליה במלחמתמחתרת נגד הבריטים עד לצאתם מהארץ.
באותו הזמן גברה האנטישמיות הפעילה בפולין ובארצות אחרות, בהן היתה משגשגת מכבר, והתגברה בהשפעת הדוגמה ההיטלראית מגרמניה. ז'בוטינסקי הבין לרוחם של העמים, שלא יתכן להכריחם לאהבת היהודים שביניהם, אלא מוטב ללכת בדרך שהתווה הרצל : להפרד מהם בשלום, בתנאי שהם יתנו עזרה מדינית וחמרית לפינוי היהודים מארצותיהם ולהעברתם למדינה יהודית בארץ-ישראל. בנדון זה הלך בדרך משה רבנו: בטרם יגש אל פרעה בדרישת "שלח את עמי" אסף את זקני ישראל להשיג את הסכמת העם לצאת מהגלות. לפיכך נסע בספטמבר 1937 לפולין והציע תחילה ליהודים את תכנית ה"אוואקואציה" (הפינוי). אך כל הסיעות היהודיות מכל האגפים (ציונים, בונדאים, מתבוללים ו"אגודאים") קמו נגדו בחזית אחידה - והתכנית סוכלה, והמשימה לפתרון הבעיה היהודית הושארה להיטלר...
הוא המשיך בקריאותיו ובאזעקותיו מפני סכנת הכליון הצפויה ליהודים באירופה, חידש את "תכנית נורדאו" (ראה בערכו, כרך ז', עמוד 2815), ועוד תכניות, אך העם לא רצה בהן. ב-1939 יצא למסע-תעמולה גדול למען כינוס עולמי, "כינוס המצוקה היהודית". והנה פרצו מלחמת העולם השנית, שאימתה את נבואותיו הקודרות וטרפה את השעה לפעול למניעת השואה. בראשית המלחמה הציע לכונן צבא יהודי בן רבע מליון איש למלחמה בצד בעלות הברית נגד היטלר וב-1940 פיתח את הרעיון בספרו האחרון, "חזית המלחמה של עם ישראל", אך הנוגעים בדבר לא מיהרו להגשים את תכניתו. אז יצא לארצות הברית, להמשיך את מלחמתו למען מטרות עם ישראל במלחמת עולם זו, ובשארית כוחותיו הטיף וכתב ועמל לשדל ולהשפיע ולשכנע עסקנים