ב-1925 עבר עם הוריו לתל-יוסף. בגיל שש התחיל ללמוד בחברת-הילדים (בית-ספר) בבית-אלפא. זמן מועט אחרי כן פרצו מהומות 1929 ומטעמי בטחון הועבר עם יתר הילדים לגבע, וכשתקפו הערבים בלילה את המקום הצטרף הילד יריב למגינים והגיש להם תחמושת. בגיל 7 כבר התחיל מתעסק בכל מיני כלים מורכבים וחלקיהם שהגיעו לידו, ומאז נעשה "מומחה" לפירוק שעונים והרכבתם, תיקון מנעולים וכדומה, וכל מיני עיסוקים בעזרה לאם בבית, בטיפול בגינה ובבעלי חיים. משעברה המשפחה לעפולה למד שם בבית-הספר של "המזרחי" (באין אז במקום בית-ספר מטפוס אחר), אך בעקב חינוכו הקודם בבית-אלפא לא הכירו מקומו במוסד הדתי, וכשנפתח ב-1935 בית-הספר המחוזי בכפר-ילדים שלרגלי גבעת המורה הועבר שמה. כאן נתגלה באופי עצמאי, זריז בעבודות-יד, חובב טבע וספורט ו"כובש המכונה". בן 14 התחיל רוכב על אפנוע ופעם אף "סחב" את מכונית-המשא שאביו עבד בה וביחד עם חבר נהג אותה מעפולה לג'נין וחזרה.
כשנפתח ב-1937 קורס לדאיה, ביקש להצטרף אליו, אך לא נתקבל בגלל גילו הצעיר מדי (14 שנה). בן 15 נתקבל לבית-הספר הימי בחיפה והמורים ראוהו מוכשר באופיו ובסגולותיו לתפקיד "קאדיט קפיטן" (מפקד התלמידים, כנהוג בבתי-ספר ימיים באנגליה). עוד קודם לכן, כשפרצו המהומות הערביות ב-1936 ארגן את נערי עפולה לשרותי קשר בהגנה ונתמנה לראש קבוצתם. בגלל מלחמת-העולם נמנע מבית-הספר הימי להוציא את תלמידיו לתרגילי שיט במרחב הים ובית-הספר נסגר זמנית. חזר לעפולה ונתקבל לקורס לדאיה, וכשגמר אותו בהצטיינות, קיבל סטיפנדיה ללימוד טיסה מוטורית בביתהספר של חברת "אוירון" בלוד. בראשית 1942 גמר את הלימודים והתרגילים בטיסה וקיבל רשיון-טיסה א', ושלח בקשה למפקד חיל האויר הבריטי בירושלים לקבלו כמתנדב, על מנת שישתלם בטיסה וילחם באויב. כשעברו חדשים רבים ללא תשובה חיובית התנדב לחייל פשוט על הקרקע בחיל האויר ונשלח למדבר המערבי. כשהצטיין שם במחנה במעשה אומץ (כיבוי פצצת-אור שלהאויב ברגע שהגיעה לקרקע), ניתן לו מבוקשו ובאוגוסט 1943 נשלח ללמוד טיסה באנגליה. הצליח בלימודיו ונתחבב על מדריכיו וחבריו, עלה מקורס לקורס, התמחה גם במטוסי קרב בטיסות יום ולילה, וכשקיבל כנפי קצין טיס והיה חייב לשרת עוד שנה וחצי נשלח להודו. זה היה נגד מצפונו, שכן לא היה לו כל חשק להפציץ הודים מתמרדים, הלוחמים לחרותם, אך למזלו לא נזדמן לו תפקיד כזה. בינתים הוסיף ללמוד ולהשתלם, ובמרס 1947 קיבל רשיון ב', כטייס מוסמך להטסת נוסעים.
ביוני 1947 גמר את שרותו בהודו וחזר הביתה.
נשא לאשה את איה בת יהושע שטיינבוק. הוצעו לו עבודות יבשתיות שונות, ואף עבודה בחברת תעופה נורבגית, וכשהוכרז בעתונות בנובמבר 1947 על משרה פנויה של קצין מפקח על התנועה באויר בשדההתעופה בלוד, היה הוא אחד מעשרות מועמדים, ביניהם ערבים ואנגלים בעלי נסיון, ואחרי בחינות במקצוע ובאינטליגנציה זכה הוא במשרה. זמן מועט אחרי כן באה החלטת עצרת האו"ם בדבר יסוד מדינה יהודית ובארץ פרצה מלחמת השחרור. לפי הוראות המוסדות נשאר יריב בשרות השלטון המנדטורי בלוד עד אפריל 1948 ושירת את חיל האויר של צבא ההגנה ברכישת חלקי חילוף בדרכי המחתרת, ברכישת ידיעות ,ביעוץ טכני ובעיקר בהשגחה על המתרחש, לבל יוסגר המקום במפתיע בידי הערבים.
בסוף אפריל נצטוה מטעם מפקדת צבא ההגנה לעזוב את שרותו בלוד, ומיד התגייס לשרות בחיל האויר הישראלי שהיה אז בחיתוליו, מצויד בעיקר ב"פרימוסים" קטנים, ומילא כל תפקיד בהובלה, בקשר ותצפית ובהפצצה.
באחרונה נשלח במטוס ''נורסמן", ביחד עם דניאל בוקשטיין, יצחק שקלנביץ, שלמה כהן, שלמה רוטשטיין וצבי שוסטרמן, להרעיש את עמדות האויב בהרי ירושלים, לסייע במאמץ הלוחמים על הקרקע לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. המטוס נפל ליד מקום גבעת יערים וכולם נספו, אך רעש ההתפוצצות הניס את האויב ובמחיר חייהם ביצעו את המשימה.
זה היה ביום א' באייר תש"ח (10.5.48), חמשה ימים לפני קום המדינה.
נקברו בבית הקברות הצבאי בקרית ענבים.
בתו נירה נולדה חמשה שבועות לפני נפלו.
בתרומותיהם של הורי הטייסים הגבורים שיינבום ובוקשטיין הוקמה מצבת-זכרון במקום נפילתם.
לזכרו הוציא קלוב התעופה לישראל ספר "יריב" בהשתתפות הוריו (תל-אביב תשי"ד).
בפקודת המטכ"ל מיום 30.9.49 נקבעה לו דרגת פקד-טייס בחיל האויר לישראל.