התמסר לעבודה ציונית וזנח את תכניתו להתכונן לבחינת-בגרות אכסטרנית ולהיות סטודנט. בלמדו בביתהמדרש בלידא, בדרגה גבוהה מעל לישיבה (השתלמות נוספת בש"ס ופורקים בלימוד עצמי), השתתף שם ביסוד אגודת "צעירי ציון", שכללה את מיטב הנוער הלומד בישיבה ובבית-המדרש (ראש הישיבה היה הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ז"ל, מאבות הציונות הדתית). אח"כ יסד אגודה ציונית גם בעיר-הולדתו אוטיאן והתמסר לחנך את החברים הצעירים לרעיון ולמעשה של הציונות (העבודה המעשית כללה : אספות תעמולה בבתי-התפילה, איסוף כספים לקרן קיימת ורכישת הסכמת הגבאים לכך, ביחוד השגת כספי העליות לתורה והנדרים-ונדבות בשבת שלפני כ' בתמוז לטובת "יער הרצל", מכירת שקלים ומניות של ה"קולוניאל באנק" ומסירת הדיבידנה לבעלי המניות, והדיבידנדה שיכנעה את הסוחרים ש"התפתו" לקנות מניות, כי אכן הציונות היא עסק רציני, רכישת מנויים לעתונים העבריים ולעתונים הציוניים ברוסית), - וכך עשו הוא וחבריו את אוטיאן לעיירה ציונית.
כשהגיעה לידו חובתו הרוסית של מנחם אוסישקין "נאשא פרוגראמא" (התכנית שלנו), הרגיש חובה קדושה להיענות לצו-הקריאה שבה אל הנוער היהודי, להתנדב לשנתים עבודה בארץ-ישראל, כמו שבני עמים אחרים משרתים בצבא של ארצם, - ובשנת תרע"א (1911) עלה ארצה. יצא לעבודה עם חלוצי העלית השניה בדגניה, פתח תקוה, מגדל, חדרה, ועוד. התמסר בהתלהבות למאמץ "כיבוש העבודה", להוכיח לחקלאים ולפרדסנים היהודים ולמשגיחיהם, כי הפועל העברי יכול ורוצה לתת תפוקה בעבודה לא פחות מפועל ערבי. כשעבד בפרדס יחד עם פועלים ערבים והמשגיח העמיד אותו לעבוד ב"בחר" בין שני ערבים חזקים, אימצו שני הערבים את כוחם להתקדם לפניו, שיפגר אחריהם ויפסיד בהתחרות עמהם. אך הוא התאמץ עוד יותר, למרות קשי האדמה וחום-הקיץ הכבד, ועבר אותם, כי ראה בכך מאבק על הכבוד הלאומי וכיבוש העבודה, ובסוף התחננו אליו הערבים, שירחם עליהם ויאיט קצת את קצב העבודה, כי "אחים אנחנו"...
לשם סידור עניני ירושה הוכרח לחזור ב-1912 לאוטיאן, ומיד נטל שוב לידו גם את העבודה הציונית בעיירה. סידור עניני הירושה נמשך קרוב לשנתים והנה פרצה מלחמת העולם ב-1914. נשאר באוטיאן אחרי נסיגת הרוסים, יסד ועד לעזרת הפליטים ונפגעי המלחמה ועסק גם בציונות ובהפצת השפה העברית. במינהל שלטון הכיבוש הגרמני בעירו עבד רב-סמל יהודי, אותו רכש ברוך גילינסקי לציונות ונתן לו שיעורים בעברית, ותמורתם קיבל ממנו שיעורים בשימוש בנשק, כדי להכין את הצעירים היהודים להתגוננות במקרה שהליטאים יתפרעו נגדם אחרי יציאת הגרמנים. אחרי המלחמה לא ניתן לו לחזור ארצה והוכרח לסדר זמנית את חייו באוטיאן.
נשא לאשה את דבורה בת שמואל באק , ציונית גם היא, שכמוהו נשאה את נפשם לעתידם המשותף בארץישראל.
בינתים עסק במסחר והשתתף במרץ בכל הפעולות הצבוריות ליצירת יהדות לאומית בליטא ולשילובה במאמץ הציוני העולמי בתרומות לקרנות, בעניני עליה, החיאת השפה העברית וחינוך ותרבות עבריים ובארגון היהודים על בסיס לאומי.
אך העבודה למען ציון לא נתנה לו תחליף מלא במקום החיים בציון עצמה, וב-1935 עלה ארצה שנית עם רעיתו ובנו.
כאן עובד הוא כפקיד בסניף התל-אביבי של בנק הפועלים, השתתף כל השנים בעסקנות ציונית וצבורית (חבר "ברית ראשונים - ארגון הציונים הותיקים"), בנו : יצחק גרשון ז"ל התנדב לצבא במלחמת-העולם השניה, שירת בבריגאדה העברית גהסתערותה על הגרמנים בסוף המלחמה בצפון איטליה, ושם נפל ביום ל" בניסן תש"ה (13.4.1945).
ראובן יזרעאלי (קרמר)
נולד בזוויל (אוקראינה) בפורים תרע"ה (מרס 1915). לאביו משה ולאמו זהבה בת אליהו בכרך (קרובת משפחה לח. נ. ביאליק) .
ב-1925 עלה לארץ עם המשפחה, למד בבית ספר למסחר בירושלים.
אח"כ התמסר לשרות ה"הגנה", גמר קורסים רבים וב-1942 גמר את הקורם למפקדי מחלקות. בשנות המהומות 1939-1936 שירת בנוטרות ואח"כ עבד במנגנוןהקבע של ה"הגנה" (בכינוי "כנעני"), ובעת התקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי, ב-1941, והחשש לפלישתו לארצנו, נתמנה למפקד גדודי "משמר המולדת".
ב-1939 נשא לאשה את סימה בת חיים סוסנובסקי מכפר סבא.
ב-1943 נתקבל לעבודה בעירית תל-אביב, ובסוף 1946 הושאל חזרה ל"הגנה", לפי דרישתה, ושירת בתפקיד קצין-מינהל של מחוז תל-אביב, וב-1947 נתמנה על-ידי