ביבה הקאהירית לא מצאו אפשרות מספיקה לכך, ובהגיע הבן לגיל 12 הביאתו אמו לירושלים (1871), סידרה אותו בבית משפחת ר' אליהו מוניש והשאירתו ללמוד תורה. אחרי שנתים רצו הוריו שיחזור אליהם, אך הוא סירב ונשאר ללמוד בישיבה, ובהיותו בעל קול נעים בבחרותו, השתתף במקהלת ר' בצלאל חזן. בי"ג סיון תרל"ו (1876) נשא לאשה את חנה בת מאיר חיים אייזנברג. ירש מאביו את הזיקה למלאכת העץ ויסד ביתמלאכה לכלי-נוי מעץ-זית, מזכרות לתיירים מהארץ. ויתר על חלקו ב"חלוקה" והתפרנס מיגיע כפיו. שקד לשכלל את מלאכתו לאמנות ולהרים את כבוד המלאכה בכלל בין יהודי ירושלים. (תיבה אמנותית של עץ זית, שעשה לפי הזמנת כולן אונגארן, שי לקיסר פרנץ יוזף למלאות לו שבעים שנה ב-1900, זכתה לתודה מאת הקיסר ולתשבחות בעתוני וינה).
השתתף ביזמה ובפעולה ביסוד חברת בעלי מלאכה בירושלים ובהנהגתה במשך עשרות שנים ונחשב לזקן האומנים בירושלים. נבחר מטעם בעלי המלאכה כציר ל"כנסיה המכוננת" של ארגון הישוב ביזמתו ובהשתתפותו של מ. מ. אוסישקין (זכרון יעקב א-ג אלול תרס"ג), וכן השתתף כציר בעלי המלאכה בהנחת אבן היסוד לאוניברסיטה העברית בירושלים (ט"ו באב תרע"ח-24.7.1918).
בעודו אברך צעיר ומתחיל בביסוס בית מלאכתו, כבר התחיל שוקד לעשות טוב וחסד. ובשנת תרל''ט כבר היה ידוע להרב יהושע ליב דיסקין כאדם שאפשר לגייסו לדבר מצוה הדורש הרבה עמל ומסירות, ובכן שלח אליו את העסקן ר' עזריאל זליג הויזדורף להביאו אליו. הרב תיאר לשניהם את מצבם העגום של היתומים ואת הסכנה לנפילתם בידי המיסיון וביקש מהם לשתף פעולה עמו ביסוד בית-יתומים ובניהולו. ויחיאל צבי נטל עליו את המשימה וביצע אותו בהקרבה ממש. שלש שנים ומחצה התמסר כולו לביסוס המוסד ולפיתוחו וזנח את מלאכתו ואת משפחתו במחסור, ופעם, כשלא היה כסף לקנית לחם לבית היתומים, מישכן את תכשיטי אשתו והשיג את הכסף הדרוש.
כשהשכונות החדשות היו עדיין פזורות ורחוקות ממרכז הישוב, שהיה אז בעיר העתיקה, יסד אגודות מתנדבים ללינה אצל חולים בשכונות ולטיפול בהם בלילה, ואף הוא עצמו היה יושב לילות שלמים ליד חולים אפילו כשבבוקר היה צריך ללכת לעבודתו.
שקד על שכלול בנין בית הכנסת "בית יהודה" שבשכונת מגוריו בית יעקב, נבחר בו משנה לשנה לגבאי, וכל שכר שקיבל בעד בוררות (ורבים ביקשו ממנו להיות בורר יחיד בסכסוכיהם) היה מוסר לתלמוד-תורה שליד בית הכנסת.
פעם נזדמן לו לעזור גם בהבאת יהודים ארצה. בנסעו לרגל עסקיו לבירות, מצא באניה שני צעירים, שלא הורשו לעלות על החוף ביפו והוכרחו לחזור באניה לאודיסה. אך הוא הוריד אותם עמו בבירות ואחר-כך הכניסם עמו ארצה בדרך היבשה מצד מטולהצפת.
השתתף בחבורת מיסדי לשכת "ירושלים" של "בני ברית" (הלשכה הראשונה בארץ) בט"ז סיון תרמ"ח והיה כל ימיו מפעיליה. אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף ביסוד בית העולים של הלשכה בירושלים, עזר גם בניהול משק המוסד, ובהשתדלותו קיבלה הלשכה מאת הגב' חנה סטרסלסקי תרומה בסך 2000 לירות לקנית הבית שנשכר ל"בית העולים".
כשנתערער מצבו של מושב זקנים בירושלים בשל סכסוכים בין הגבאים וחוסר כספים בעקבותיו, ומושל המחוז ראה צורך למנות את קצין המחוז מר חומה למנהל-קומיסר מטעם הרשות, דרש הממונה לצרף להנהלה את יחיאל צבי צימרינסקי, באשר בשיתופו של זה ראה סיכויים להבראת המוסד. ואכן לא טעה בחשבונו, וכשם שהצליח ר' יחיאל צבי בצעירותו לבסס את המוסד לטובת הילדים היתומים, כך הצליח לעת זקנה לשפר את מצב המוסד לטובת הזקנים.
במהומות אב תרפ"ט נרצחה במוצא, בתו באשה חיה ובעלה אריה ליב מקלב (ראה כרך א', עמוד 382) ושתי בנותיהם ובנם אברהם משה . פשע-אסון זה דיכא אותו וקירב את קצו, ועד סוף ימיו סירב להפרד מהתרבוש שעל ראשו, סמל אזרחותו הטורקית לפנים, באמרו, שבימי הטורקים לא הרגו את בניו...
נפטר בירושלים, ו' אלול תרצ"ג (28.8.1933).
צאצאיו: באשה חיה הי''ד אשת אריה ליב מקלב הי"ד (שנרצחו במוצא ע"י ירושלים, במאורעות תרפ"ט ראה כרך א', עמוד 382. הורי רב-אלוף מרדכי מקלב), שרה רבקה אשת מרדכי קובלנץ, חיה אשת יוסף אבנר, נחמה אשת יעקב זיו, נח בן-ציון. במלאות שלשים לפטירתו הוציא פנחס גרייבסקי (ראה כרך א', עמוד 476) חוברת לזכרו בשם "צרור פרחים", וכן הקדיש לו דברי שבח בחוברות סדרת "החרש והמסגר בירושלים" (תרפ"ז ותר"צ).