המשיך לעבוד בבית-המלאכה של דודו, הצטרף לאגודה הציונית "דורשי צדק" והיה דורש ומטיף לציונות בבתי הכנסת של בעלי המלאכה ובתקופת הפרעות היה ממריצם להצטרף להגנה העצמית היהודית.
חותנו התכונן לעלות לארץ בהסכמת רבו הקוצקאי, וכששינה הרבי פתאום את מדיניותו ואסר על חסידיו את העליה לארץ, מת החותן מהתמוטטות פתאומית, ואילו חתנו, דב צוקר, התמרד ועלה לארץ ללמוד קבלה.
עלה לארץ בחנוכה תרס"ד, למד בישיבת "חיי עולם" של החסידים וב"עץ חיים" של הפרושים בירושלים, התגורר ב"בתי ורשה" ונתמך ב"חלוקה" על-ידי הכולל. נפגש לשיחות עם אליעזר בן-יהודה בענינים רוחניים, ובהשפעתו התרחק מהשקפת-עולמו האורתודוכסית.
ב-1908 התישב בין עשרת הראשונים בשכונת גבעת שאול, והיה אשכנזי יחיד בין התימנים, גידל צאן ורעה את עדרו בעצמו ומכר חלב. ב-1911 חיסלה מגפת הצאן את עדרו, ואז עבר לבית ר' זרח ברנט בנוה שלום שביפו והתפרנס בצמצום מסריגת גרבים במכונת-יד.
במלחמת-העולם הראשונה היה בגירוש במצרים, שם עבר כפועל בבית-מלאכה לסריגה של יווני באלכסנדריה ופעיל בחברת גמ"ח "צדק", ואחרי המלחמה חזר לדירתו ולעבודתו בנוה שלום.
ב-1921 יצא לגור בצריף ב"פרק כורדאני" (סביבת שוק בצלאל" כיום), עבד ביישור החולות בתל-אביב, גידל ירקות ופרחים והיה הראשון שמכר פרחים בתלאביב.
ב-1922 הקים לו צריף ברמת גן בראשיתה ועבד בתור עגלון בהובלת זיפזיף ומים לשכונת בורוכוב כשנבנתה. מ-1924 חזר לסריגת גרביים ולהשלמת הפרנסה טיפל במשק חי ליד ביתו. בשנים 1955-1942 עבד במכון המים של המועצה המקומית ומאז ואילך במחלקת הגננות של העיריה כמטפל בבעלי חיים ב"פינת החי" שבגן שאול ברמת גן.
בשנותיו הראשונות ביפו היה מקורב לאנשי "הפועל הצעיר", אך "דת העבודה" שלו היתה בעלת שרשים עמוקים ביסוד החסידי של נפשו, ועמל כפים קשור בעס קנות פוליטית וצבורית לא היה כשר למדי בעיניו. בדביקותו הרליגיוזית אין הוא קשור לשיגרה המקובלת בנוהג הדתי, והחרדים אף אמרו להחרימו בגלל זה, אך בהשפעת הרב הרפו ממנו, שיעבוד את ה' ויטפח את הצדק על פי דרכו. ואכן עד זקנה ושיבה נהנה הוא מיגיע כפיו, מתוך הכרה מוסרית עליונה, ואף יוםמחלה אחד לא נרשם לו במשך כל שנות עבודתו.
צאצאיו: מנחם (עובד בתע"ש), משה (מורה בגימנסיה הרצליה), אהובה אשת טוביא אברבוך (מורה בביתהספר לדוגמא בתל-אביב - בעלה נפל במלחמת השח, רור) ,חביבה אשת שלמה ניימן, נחמה צדק הי''ד (היתה אחות בבית-החולים הממשלתי ביפו, ובלכתה לעבודתה בית הפרעות נהרגה בידי מרצחים בשנת 1936. על שמה נקראו "שדרות נחמה" ברמת-גן.
מרדכי (מקס) איוניר
נולד ברומט (בוקובינה) כ"ג סיון תרס"ד (6.6.1904).
לאביו דב ולאמו שרה בת אברהם פליישר. קבל חנוך מסורתי וחינוך בבי"ס גבוה למסחר בצרנוביץ (בוקובינה).
בשנת 1931 נשא לאשה את אהובה בת יצחק ארם. עסק במסחר בגרמניה. עם עליתו של היטלר היה בין הראשונים אשר חיסל את עסקיו ובשנת 1936 עלה עם כל בני משפחתו לארץ. הביא אתו מרץ שלא ידע גבול, טוב לב ורצון לעשות למען הזולת.
היה חבר בהתאחדות הסוחרים וחבר ועד ארגון הגלנטריה ובמשך זמן רב היו"ר שלה בארץ.
בשנת 1937 יסד יחד עם אחיו יוסף את הפירמה הידועה איוניר בארץ.
היה ידוע כתורם למוסדות הציוניים, ולמוסדות סוציאליים ביד רחבה.