בצלאל אברהם קמיניץ
נולד בירושלים, י"א שבט תרכ"ז (1867), לאביו ר' אליעזר ליפמן בן הרב מנחם מנדל (בוים) מקמיניץ (מחבר הספר "קורות העתים", שעלה ארצה בשנת תקצ''ג (1833), בעל המלון הראשון בירושלים).
למד בחדרים ובישיבה. נשא לאשת את חנה גרינה בת משה ליב הלוי מפינסק, שעלתה ארצה בילדותה עם אמה (נפטרה בתל-אביב, ח' טבת תרע"ח).
עבר ליפו ופתח בית-מלון בשם "קמיניץ יפוחברון", שבמשך הזמן נודע בשם "מלון קמיניץ" והפך למרכז ישובי, אכסניה לעולים, לתיירים ולראשי חובבי ציון ומנהיגיהם מכל הארצות, מקום פגישה מרכזי בינם ובין העסקנים המקומיים, ובמלון זה דנו והחליטו על פעולות ישוביות חשובות. גם ד"ר הרצל ובני לויתו התאכסנו במלון זה בעת ביקורם בארץ בתרנ"ט.
שקד בעזרת רעיתו לשכלל את המלון ואת השרות בו, שהבאים ארצה יקבלו בו רשמים ראשונים טובים בעיר "שער ציון".
היה מכובד אף על התושבים הלא-יהודים ועמד בקשרים טובים עם עובדי הנמל והפקידות הטורקית של הנמל והשלטון בעיר. בקשריו אלה השתמש בתקופת איסור העלית וגזירת "הפתקה האדומה" להעביר את רוע החומרות במקרים רבים, ולאפשר כניסה לארץ בעקיפין מאחורי גבם של שומרי החוף, ורבים היו העולים "הבלתי חוקיים" שמצאו מחסה ומזון בביתו עד שהסתדרו.
היה פעיל גם בעניני הצבור בקהילת יפו.
מהחברים הפעילים של אגודת "אחוה," ביפו.
נפטר כ"ב אדר תרע"ה ונקבר בבית-הקברות הישן בתל-אביב.
צאצאיו: חיים, לאה אשת אלברט אסא, צפורה אשת אליעזר מרדכי פרידמן (מחלוצי תעשית היין בפ"ת), דוד ששון, יוסף מנשה (נוטריון ומזכיר ביתהדין המחוזי ביפו), יעקב מנחם, מרים אשת אברהם רבינוביץ, יצחק.
פרופ' אברהם שלום יהודה
נולד בירושלים, ז' תמוז תרל"ז (1877), לאביו ר' בנימין יחזקאל יהודה (שעלה מבגדאד בהיותו בן תשע עם אביו הנדיב ר' שלמה , גיסו של הנגיד דוד ששון, אבי משפחת ששון מבגדאד, הודו, שאנחאי ואנגליה ועם אמו רימה-ריינה , ידענית גדולה בתורה, בת פאראג' חיים מעאנה (נהרדעא העתיקה), מצאצאי יוסף בן-שושן נשיא, שהיה שר בארמונו של אלפונסו השמיני מלך קשטיליה בשנות 1166-1214) ולאמו בכורה-רבקה לבית ברגמן מעולי פרנקפורט שבגרמניה, למד תורה מפי טובי המלמדים הספרדים והאשכנזים, שאביו שכר לו בתנאים מיוחדים (מלמדיו האשכנזים היו ; ר' מרדכי קובנר לחומש ורש"י, ואח"כ ר' בנימין ריבלין ור' יוסף הכהן ממינסק לגמרא). למד גם בביתהמדרש של זקנו החסיד ר' שלמה יחזקאל (ישיבת "חסדאל") והשתלם בישיבות חכמי ירושלים בש"ס ופוסקים. בהיותו בן 15 שכר לו אביו מורים ללמדו שפות לועזיות (אחד מהם היה חיים קלמי ), ובשפה הערבית, שהיתה שפת הדיבור בבית הוריו, השתלם בספרותה.
בשנת תרנ"ד פרסם ב"המליץ" את מאמרו הראשון על תועלת לשון כושית וערבית ובאותה שנה פרסם את ספרו הראשון "קדמוניות הערבים", ובשנה שלאחריה נדפס מאמרו הגדול על "נדיבי וגבורי ערב" בלוח ארץ-ישראל של הרא"מ לונץ. בתרנ"ה יצא לגרמניה, למד בערים דארמשטאדט, פרנקפורט ע"מ ונירנברג והתכונן לאוניברסיטה. מראשית תרנ"ט ועד סוף תרס''ד למד באוניברסיטת שטראסבורג (באמצע למד שנה אחת בהיידלברג) את מדעי המזרח והוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה. בשנות לימודיו בא במגע עם טובי הסטודנטים הציונים מרוסיה (קלויזנר, טשרניחובסקי ועוד), היה פעיל בתנועה הציונית ובפעולות למען השפה העברית (בשיעורי ערב לדיבור עברי שיסד וניהל בפראנקפורט).
מקיץ תרס"ה ועד סוף תרע"ג היה מרצה בתנ"ך ובשפה העברית בבית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל