אמה גרו כל השנים בדירה, שהפכה לבית "כלבא שבוע". שתיהן, היא ואמה ,עמלו יום ולילה לקבל מבקרים בענייני ההסתדרות ובעיקר בענייני ה"הגנה". ותמיד היו שתיהן שקועות במלאכת הבית ובחינוך הילדים בבית זה, שהיתה בו אווירה מיוחדת ונעשו בו מעשים מיוחדים בענייני ההגנה, עליה ב' וכו'.
תכונות רבות משותפות היו לעדה ואליהו . שניהם היו בני התקופה ויצירה, במובן זה, ששירות לעם, חלוציות - היו דברים מובנים מאליהם. שניהם היו אנשים מוכשרים וחכמים, אהבו לשוחח וידעו לשוחח, והיו מלבנים ביניהם את הבעיות שהתחבטו בהן. שניהם היו אנשים לבביים, נדיבי-רוח ורחבי-לב. היה נעים להיות בבית הזה, והיה רצון להיות בו.
אין פלא, שביתם של עדה ואליהו היה "בית פתוח" במלוא מובן המלה. פתוח לאנשים ולאורחים, ולעתים קרובות אורח מביא אורח. פתוח גם לרעיונות חדשים, למחשבה מקורית. תמיד היו אנשים בבית, ועם זאת - ההעדרויות הרבות של אליהו מן הבית היו חלק קבוע מן ההווי.
ככל השרתוקים, ידעה לספר ואהבה לספר. היתה להם, לשרתוקים, תודעה פנימית, שצריך לחיות רק את מה שראוי לחיות ולחוות. ולפיכך, כל דבר אותו חיו בנפשם, נראה הירואי, חשוב ומרתק כאשר סיפרו אותו.
את השנה בה מת ראה אליהו כפאטאלית. הירבה להזכיר, שאביו שלו מת בגיל 52. ואמנם אף הוא מת בגיל זה.
נותרה בבית עם הילדים והאמה (מאמא). האווירה המיוחדת של הבית נמשכה לאחר מות אליהו , שהרי גם קודם עוצבה במידה רבה ע"י אישיותה של עדה. היה לכך גם ביטוי פיזי - דבר כמעט לא שונה בבית לאחר מות אליהו . היתה הרגשה של המשכיות, של "זהו זה".
התאבלה על אליהו כל ימי חייה. הקשר הפנימי העמוק ביניהם, הנאמנות הפנימית לא נותקו בשל המוות. אולם האבל והחיים זרמו אצלה זה בצד זה. למרות ששנים רבות לבשה שחורים, לא היה בה שמץ של קדרות. להיפך. ידעה לצחוק, היתה בעלת חוש הומור מפותח.
המשיכה בחיים פעילים וגדושי מעש. מיד לאחר מותו של אליהו התמסרה לטיפול באסירי ההגנה שבכלא הבריטי, שטח שהיה כעין המשך רצוף לפעילותו. עם הקמת המדינה יצאה למעברות ולימדה שם עברית. היה לה מרץ בלתי-נלאה, והיו תקופות בהן עבדה ברציפות משש בבוקר ועד שתים בבוקר. לקרוא הרבה לא הספיקה. תמיד היה משהו חשוב יותר לעשותו. ועם זאת היו לה חיים רוחניים מלאים. עד סוף ימיה היתה פתוחה לקלוט חוויות חדשות, וזאת מבלי שייפגע במאום מיטען העבר העשיר שלה. ילדיה שיתפוה בחייהם, והודות לכך ולפעילותה הרבה, לא נותקה גם לרגע מן ההווה המתחדש.
עסקה בענייני הזולת. שנים רבות היתה מעין "לשכה סוציאלית פרטית", מוסד של אדם אחד, שנחלץ לעזרה כאשר נתבקשה. במשך עשרות שנים, שברבות מהן היתה במרכז ובמוקד של המתרחש בישוב, הכירה אלפי אנשים, והודות לזכרונה הפנומנלי זכרה את כולם. כאשר בא אליה מישהו עם בעיה - כמעט תמיד תפסה את העניין עוד בטרם הסתיים ההסבר, וכמעט תמיד ידעה מייד אל מי צריך לפנות כדי להסדיר את הבעייה. בגישתה לפתור בעיות היתה לאו-דווקא מסתמכת על "שמה" או על ההיכרות האישית. לאחר שהיתה משוכנעת בצידקת העניין אותו הלכה להסדיר, היתה מתייצבת אצל האדם המתאים ומציגה לפניו את העניין במלים כה קולעות ובצורה כה משכנעת, עד שהלז היה מרגיש, שהוא נמצא תחת לחץ מוצדק של אשה חזקה. לרוב הצליחה להציג את העניין בצורה כזו, שהפקיד לא רק היה כנכנע ל"לחץ" מבחוץ, אלא ביצע את הדרוש בהרגשה, שהוא עצמו רוצה להיות שותף למעשה.
בשנים האחרונות הירבו בניה בנסיונות לדובבה ולרשום מפיה את זכרונותיה. לא נענתה להם. טענה, שעסוקה היא ואין לה פנאי לכך. אולי אף לא רצתה שיראו זאת כיומרה מצידה. לאחר שנפלה למשכב, פעילויותיה נפסקו בהכרח ובעיית הפנאי שוב לא העיקה, נאותה לספר את קורותיה וזכרונותיה. האשה, שהצטיינה בדרך כלל בשטף דיבור, כמו נאלמה דום כאשר חשה, כי הדברים נרשמים. אך לאחר שהתרגלה לכך וסיפרה את אשר בלבה, הורגש, שהיה לה סיפוק ופורקן. היא סיפרה בעיקר על מאורעות, שהיו בבחינת חוויות אישיות בשבילה ועל דברים הקשורים במשפחה.
כשלושה חודשים השיחה באוזני יעל מדיני (בתו של אחיה משה שרת , אשר תוך שיחה עמה נרשמו גם דברים אלה. לאחר זאת כבר היה הדיבור קשה עליה, אם כי דעתה היתה צלולה וערה עד הסוף.
כשניטלה ממנה יכולת הדיבור, נעזרה על-ידי כתיבת פתקים. בימיה האחרונים הקדישה את אחד מן הפתקים הללו לסיפור בדיחה והוסיפה למטה: "הומור - עד הסוף !" נפטרה בתל-אביב, כ"ו אב תש"ל (26.8.1970).
צאצאיה: דקלה, דליה, דוד .
פרטים שונים הועתקו ממאמרו של ה' מוריאל ריינגולד מעתון "למרחב" מיום 25.9.70.
ד"ר ארנסט להמן
נולד בברלין (גרמניה), בכ"ב בניסן תרס"ב (29.4.1902).
לאביו אויגן להמן , ולאמו עלזה לבית בכראך, ממשפחה רחוקה מהיהדות.
עד גיל 15 ניגן בכינור ברביעיה קאמרית.
סיים את לימודיו באוניברסיטאות: ברלין (1920,